מול הבמה עמדו בצפיפות מאות אנשים שבאו לזעוק נגד כליאתו של אריה דרעי. חשבתי שיהיה נחמד לקום ולהגיד שאני מביא אליהם את ברכת הקהילה ההומולסבית. אליהם ואל אריה דרעי. מאחר שאני לא באמת טיפוס פרובוקטיבי, עשיתי פרצוף של ביישן, והתחמקתי. מי שקלט אותי היו העוזרים הפרלמנטריים. משום מה זה נראה להם משעשע שאני אשא דברים והם ניסו לשכנע אותי ש"זה יהיה קטע אם הזקנים יגלו בדיעבד שהם הזמינו דווקא אותך לנאום להם".
בימים שבאו אחר כך חשבתי על זה לא מעט. על הפער בין ההנהגה של ש"ס, וההתבטאויות של אלי ישי, ניסים זאב ודומיהם. ובין מה שנקרא "הרחוב של ש"ס", הצעירים, שמכירים גם את העולם שמעבר לישיבות. אחת הסיבות שבגללן הסכמתי ללכת עם דנקנר לשאגת אריה, הייתה שאריה דרעי נראה לי תמיד איש נאור ואיש של פיוס. אחד שאוהב ללכד ולא להפריד. ואחד שמבין שכדי להשיג את אהדת העולם החילוני חייבים להתחשב בו.
מונע על ידי פחד ושנאה
חשבתי על הדברים האלה שוב, בערב יום כיפור. השנה, כך גיליתי דרך הפייסבוק, הייתה רחבת הכותל מלאה גם בשלוש לפנות בוקר ביותר ממאה אלף מתפללים. לפי התמונות בפייסבוק שלי, ואחר כך לפי מה שסיפרו חברים, השנה היו שם גם הרבה מאוד הומואים תל אביביים, רובם הגדול ממוצא מזרחי. אני בטוח שבמשפחותיהם, יש לא מעט מצביעי ש"ס. זה מין פער כזה שמתקיים בעולם, בין הממסד הש"סניקי, שונא ההומואים, ובין הרחוב והחיים האמיתיים, שם במשפחות רבות, יש הרבה להטבי"ם שיצאו ברמה כזו או אחרת מהארון.
התשובה המידית שלי היא שאלי ישי, שאולי מייצג גם את ההשקפות של הרב עובדיה המבוגר, הוא באמת איש שמונע על ידי פחד ושנאה. לכן הוא חסר כל אמפטיה או חמלה כלפי מסתננים אפריקאים, או להבדיל, כל עניין של איחוד משפחות מעורבות של יוצאי חבר העמים או כל עניין חילוני בכלל.
לכן הטור הזה הוא מין מכתב לאריה דרעי. נדמה לי שהוא ולא אף אחד אחר, מסוגל כרגע להיות מנהיג כל ישראלי, שבמקרה חובש כיפה שחורה. אם הוא יעשה את הצעדים המתבקשים אל עבר הקהל החילוני, הוא יגלה שגם גדולי הכופרים, למשל אני, לגמרי לא נרתעים מאדם דתי רק בגלל שהוא דתי. אני תמיד מבקש להזכיר, שהלב תל אביבים המושמצים, הם החילונים היחידים בישראל, שחיים בהרמוניה בבתים משותפים לצד משפחות חרדיות.
חיה ותן לחיות
במסגרת המשחק הקבוע למי נצביע בבחירות, ומי יצליח לבנות שוב כח מרכזי בעל משמעות, אפשר לתת צ'אנס גם לאריה דרעי. אבל הדבר הראשון שהוא יצטרך לעשות זה להכיר שיש חילונים בישראל. באינטרנט מסתובב השבוע מאמר שכתב דב הלברטל, חרדי שהיה בעבר ראש לשכת הרב הראשי לישראל. זה טקסט מאוד קיצוני.
בין היתר הוא אומר שם: "בפרפראזה על נאומו של מרטין לותר קינג, אומר שיש לי חלום: יש לי חלום לניתוק הפוליטיקה מהדת; יש לי חלום שילד חילוני ילמד את מקורות היהדות מתוך אהבה, ולא מחשש מוצדק לתוצאות המשתקפות בחלון הראווה של הממסד הדתי; יש לי חלום להשתייך לחברה דתית חרדית מתונה ורחבת אופקים, שסיסמתה 'חיה ותן לחיות'".
רוב ההומואים שעלו בערב יום כיפור להתפלל ברחבת הכותל היו נותנים הרבה כדי לעזור להוריהם ולמשפחות המורחבות שלהם להגיע לקבלה מלאה שלהם, שיש לה גם גושפנקא רבנית. ולא של רב רפורמי מאל.אי. אם תרצה, מר דרעי, אני אשלח לך את הסרט התיעודי המקסים והמרגש "תגיד אמן" שמתעד את הדרך שעובר הבמאי דוד דרעי עם הוריו הקשישים והש"סניקים בתהליך היציאה מהארון.
אחר כך יש עוד מלא דברים, אני מניח שאתה מכיר את רובם. לפעמים נדמה לי שזה כל כך קל ופשוט מצד מנהיג דתי להפוך לאליל החילונים, שדי לא ברור לי למה איש לא קפץ על המציאה. אבל נדמה לי שגם אתה ושכמותך הייתם רוצים שהפייגלינים מצד אחד והקיצוניים מבית שמש ומבעירי הפחים בירושלים, שמתקוממים על פתיחת חניון, לא יהיו פניה של היהדות. נדמה לי שזה רגע בזמן שישראל החילונית בשלה לדוס נאור שיקסים אותה. האם תהיה האיש הזה?