הכתבים הפוליטיים התחילו כבר ברביעי בערב לגמד את מה שקרה בצהריים בכנסת. הם הסבירו את מה שברור לכולם: "זאת רק קריאה טרומית", "זה ייתקע בוועדות", "החוק בכלל לא כולל רבנים" ושאר אמירות שגם אם יש בהן אמת, חוטאות לעיקר. הפוליטיקאים בקואליציה מצידם, גם הם מוציאים ספינים שיקטינו את הנזק מול החרדים. אין פה טענה כלפי הכתבים הפוליטיים; מבחינתם, ובצדק, כל הצבעה בכנסת היא בסך הכל עוד פרק קטן בתמונה הגדולה של תפקוד הממשלה בתוך המשבר הכלכלי-בריאותי של הקורונה. אבל הם כן פספסו אירוע מכונן.
ההצבעה על החוק האוסר טיפולי המרה הייתה יותר מעניין פרוצדורלי. זה היה אירוע שהוא קצת קו פרשת מים, כי הוא חידד את שאלת מעמדם של להט"בים בחברה הישראלית ואת העובדה שיש כיום בכנסת הרבה אנשים שמרגישים חובה להרים יד בעד הצעת חוק להט"בית. יותר חשוב, יש רוב מוחלט של חברי כנסת שמבינים שהם לא יכולים להצביע בשום אופן נגד. שאין מצב שהם מרימים יד נגד הקהילה. אז צחי הנגבי, שקצת התבלבל לאחרונה, עדיין לא הפנים, אבל אנשים כמו גדעון סער, מירי רגב ויואב גלנט הבינו גם הבינו.
ואולי החשוב מכל, בנימין נתניהו הבין. אפשר כמובן לטעון שזה עוד מהלך שלו בדרך לערער את הקואליציה, תרגיל, מה לא. אבל נתניהו לא בא אתמול לכנסת. הוא לא הרים יד נגד הקהילה. גם אם לא יודו בזה בפומבי, נתניהו ורעייתו הפנימו שזה לא יכול יותר לקרות. בתקופה המחורבנת הזאת שבה הוא נאחז בכיסאו ומשגע את המדינה, ואנשים רעבים ללחם, זה אולי לא הדבר הכי חשוב - אבל זה קצת כן, לפחות לרגע.
השישייה הפותחת
בואו נחזור להתחלה. האופוזיציה משתמשת כבר שנים בחוקים בעד הקהילה כדי להטריל את הממשלה. אני לא אוהב את זה, אבל זאת דרכה של הכנסת, מה לעשות. וכך מדי פעם עולה חוק שעושה בלגן. רק לאחרונה זה קרה שוב עם חוק הפונדקאות. העניין הוא שבשנים האחרונות יש בכנסת יותר ויותר ח"כים וח"כיות שהענין הלהט"בי מוטמע אצלם באופן כזה שהם לא יצביעו נגד הקהילה, וכמות האנשים האלה גדלה כל הזמן.
על הרקע הזה היה ברור בשנים האחרונות שעם קצת עבודה נכונה, אפשר להעביר פה ושם חוק. לפחות בקריאה טרומית או ראשונה, שהיא אמנם לא הדבר עצמו, אבל היא הצהרה חשובה בכיוון (ומבחינת בתי המשפט, תילקח בחשבון העובדה שיש הצעת חוק כזאת שעברה בכנסת). ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ שהחליט להעלות את ההצעה הזו השבוע, הוא פוליטיקאי חכם ומנוסה שהוביל בגאון את המהלך הזה, אבל הוא לא לבד. כי ברור שחוק כזה עובר רק בתיאום עם הקואליציה.
למרות שהם בורחים מלהגדיר את עצמם כקבוצה, יש היום בכנסת שישה (!) חברי קהילה, מתוכם שלושה בכירים בקואליציה. האנשים האלה מתקשרים ביניהם בשקט אך ביעילות, והם החליטו שתמיד ירימו יד בעד הקהילה. אחרי אתמול זה סופי, והנה ניוז: אין יותר מצב בעולם שלהט"ב בכנסת לא יצביע בעד חוק לשוויון להט"בי. לא יקרה.
מי שמוביל את המהלך הזה הוא השר אמיר אוחנה. אחרי שבפעם הראשונה שלו כטירון בכנסת טעה ויצא מהמליאה בהצבעה על חוק להט"בי, הוא לקח החלטה שהוא תמיד בעד, גם אם יש לזה מחיר. בימים אלה למשל הוא מסרב לחתום על החוק להפללת הלקוח, מאחר שקיבל את טענת הלובי של הטרנסיות, שעד שלא יכינו תשתית לעזור לעובדות המין מדובר בגזר דין מוות עבורן. אוחנה מעכב לבדו את החוק מול לחץ כבד של ארגוני הנשים, ובלי לקבל הרבה קרדיט. הוא יודע שייקח לו הרבה זמן לתקן את מעמדו מול המיינסטרים של הקהילה, שכועס עליו מאוד (ובצדק) בגלל עבודתו נגד בית המשפט העליון. אבל צריך לזכור עוד דבר בעניין אוחנה: הוא הומו גאה, עם נוכחות, וחבריו לליכוד מבינים - גם אם הם לא תמיד מודים בזה - שהצבעה נגד להט"ב היא בעצם לומר לו בפנים, אתה פגום. ולאט לאט הם מפנימים שזה לא אפשרי יותר.
משותפת א', משותפת ב'
מי שטווה את החוטים ויצר מתחת לרדאר של כולם לובי גאה הוא יו"ר ועדת הכנסת איתן גינזבורג, שאולי לא מצטיין באמירות פוליטיות מרהיבות, אבל הוא איש עבודה ופוליטיקאי מעולה שיודע להפעיל את כל הבניין. כדאי מאוד לשים אליו לב. הורוביץ יצא לדרך עם ברכתו של גינזבורג, הם חילקו ביניהם טריטוריות. גינזבורג על כחול לבן והליכוד, הורוביץ על האופוזיציה ובעיקר על המשותפת. במקביל התארגן ברשתות קמפיין של הקהילה עצמה (שיודעת להתארגן בזריזות בימינו. הארגונים המרכזיים ובהם האגודה, איגי וחוש"ן, מתואמים ביניהם; גם עיריית תל אביב, כולל ראש העיר, סגניתו, האחראי על תיק הלהט"ב וחברי המועצה הגאים מתגייסים מיד. ועוד לא דיברנו על שלל קבוצות ווטסאפ).
כאן אנחנו מגיעים שוב לקו פרשת המים. יאיר לפיד כבר הרבה זמן מחויב לענייני הלהט"ב, מרצ מחויבים עוד מימי קדם. החידוש הוא שגם אביגדור ליברמן החליט אחרי שנים רבות לשנות את עמדת מפלגתו, ומאז שהוא באופוזיציה הפך את ישראל ביתנו לתומכת אקטיבית בענייני הקהילה כשח"כ אלי אבידר מוביל את הקו הזה. גם בימינה יש תזוזה. זה לא מקרה שנפתלי בנט ואיילת שקד לא באו להצביע; בנט גם אמר אתמול (רביעי) בראיון שדעותיו בענייני הקהילה השתנו. עוד מפלגה שתתקשה מאוד להרים יד נגד הקהילה היא דרך ארץ של יועז הנדל וצבי האוזר: מרגע שהיה ברור שהקואליציה לא אחידה, הם הודיעו שיצביעו בעד. וכך עשו.
הבעיה הקשה היא כמובן הרשימה המשותפת. יש במפלגה הזו פלג אסלמי ששונא ומתנגד ללהט"ב אפילו יותר מהחרדים, ומאחר שהמפלגה הזאת היא סופרמרקט רעיוני, כל חוק גאה בכנסת מכניס אותה לסחרור. היה ברור שח"כ עאידה תומא סלימאן תצביע בעד, אבל את איימן עודה, אחמד טיבי ושאר החילונים היה יותר קשה לשכנע. במיוחד אחרי שחטפו הרבה אש דוחה ולהט"בופובית אחרי פרשת הטחינה לפני שבועיים. הורוביץ ניסה לשכנע שגם מי שלא בא להצביע בעד, שלפחות ייעדר. בסוף הוחלט שעודה יגיע ויצביע בעד וטיבי החליט לא לבוא. הטענה היא שהדתיים האסלאמיים החליטו להצביע נגד רק ברגע האחרון בעקבות קמפיין בערבית ברשתות; נניח שזה נכון. בכל מקרה, צריך לזכור שהם אויבים אמיתיים של הקהילה. בדיוק כמו סמוטריץ' והרב עמאר.
מעניין עוד יותר מה שקרה בקואליציה. בכחול לבן יש לא רק את גינזבורג, אלא אנשים כמו השר אסף זמיר שמבין שאם המפלגה תפשל בעניין הגאה הוא לא יוכל להביט לרבים מחבריו הקרובים בעיניים. כך גם מיקי חיימוביץ' ואחרים. מבחינתם אין מצב שהמפלגה הזאת מפשלת בענייני להט"ב, מה גם שהמתקפה החרד"לית של השנים האחרונות סימנה אותנו כנייר לקמוס. בני גנץ, גבי אשכנזי ואבי ניסנקורן גם הם מבינים שאין יותר מצב להבריז כאן, שזה הרבה יותר גרוע מלרקוד טנגו עם נתניהו. ובעיקר שלהימנע או להיעלם לא יספק איש. דווקא בתקופה הרותחת הזאת הם חייבים להרים יד בעד חוק שהוא בעיקר הצהרתי (וחשוב לא פחות, אינו עולה כסף לקופת המדינה).
וזה המפץ הגדול שהתרחש השבוע. כי מעבר לפוליטיקה ולשיקולי כיפוף ידיים עם הליכוד, ההצבעה של גנץ - שאגב לא השתלמה לו פוליטית אצל החרדים, לפחות לא כרגע - היא יותר מסתם החלטה פוליטית. זו ההכרה בכך שמפלגת מרכז ישראלית בשנת 2020 לא יכולה להצביע עם החרדים ונגד הלהט"ב. זה לא יקרה יותר.
בין ברקת לפרץ
המפץ הגדול יצר מיד גם מפץ קטן. הליכוד, שחלקים גדולים מחברי הכנסת והשרים שלו הם אנשים ליברלים, שחלקם באו לא מעט פעמים למצעדי גאווה, מבין שבנושא הזה הם שבויים בברית עם החרדים. מרגע שנוצרה הזדמנות ונתניהו לא לחץ על משמעת קואליציונית, הם עשו את הדבר הנכון מבחינתם. רק לחברת הכנסת מיכל שיר היה האומץ להרים יד בעד, ביחד עם אוחנה, אבל כל ליכודניק שיש לו קצת מוח, יושרה ולב, נעדר אתמול מההצבעה. זה כולל את השרים ישראל כץ, חיים כץ, אופיר אקוניס, גילה גמליאל ואפילו את ציפי חוטובלי. חלקם אגב לא התקזזו, אלא פשוט לא באו. וזה שינוי שאין לזלזל בו.
מתברר שהקמפיין שמנהלים בשנים האחרונות הסמוטריצ'ים נגד הקהילה הגאה - כולל הסיבוב המכוער של שמעון ריקלין בעניין הילדים הטרנסים, כולל ההתבטאויות הדוחות של רבני המכינה בעלי - סימנו קו חדש של הבנה בישראל החילונית/ מסורתית. וההצבעה הזו היא צעד חשוב להדגיש את הקו הזה. כך שגם אם החוק לאיסור טיפולי המרה עבר רק בקריאה טרומית, ויכול להיות שהממשלה תיפול הרבה לפני שיעבור בכנסת, מה שקרה אתמול (רביעי) הוא אירוע חשוב ומכונן שמשנה כמעט באופן רשמי את היחס של הכנסת לקהילה הגאה. לכן זה יום חג וניצחון קטן גדול, גם אם הוא בא בתקופה איומה, ובאמת זה לא הדבר הכי חשוב עכשיו. לנו זה חשוב.
ורק כמה התחשבנויות קטנות לסיום:
השרה אורלי לוי אבקסיס: לא באה להצביע ולהרים יד בעד. כמה מפתיע.
אביגדור ליברמן: לא הגיע להצביע, וחבל. נוכחותו הייתה מסמלת עוד צעד קדימה. גם אם התקזז, זה לא מספק. הוא ראש המפלגה ואיש חשוב מדי בפוליטיקה הישראלית.
אחמד טיבי: לא בא. באסה. היה צריך להיות יותר אמיץ.
השר לשעבר רפי פרץ: כמובן בא להצביע נגד. אז הוא שיקר או לא כשהתנצל בשעתו וטען שהוא נגד טיפולי המרה?
ניר ברקת: נגד. אין לזה תירוצים, הוא ראה שכל חבריו בורחים, כולל החבר ביבי. האיש הזה הוא אויב של קהילת הלהט"ב.
צחי הנגבי: אכן חארטה.