החגים הם תקופה טובה להעביר כל מיני רעיונות הזויים בשקט. "תוגת החגים", המושג הכה מדויק שטבע בשעתו דורון רוזנבלום, מאפשר לתקשורת לפרסם דברים מבלי שאיש שם לב. אלה בדיוק הימים שבהם אפשר לעשות כמעט הכל. עובדה, לפני חצי שנה בפסח התקיים בחברון, בנוכחות שרת המשפטים, כנס פתיחת שנת היובל "לשחרור לב הארץ". כן, כן, השנה נחגוג 50 שנה למלחמת ששת הימים.
ויש מי שיגידו, נחגוג חמישים שנה לתחילת הכיבוש. נחגוג את הרגע שבו הפכנו מעם חמוד, צודק וסקסי שמסעיר את העולם המערבי בנועזותו, מחשבתו המקורית והישגיו הבלתי ייאמנו - לאנשים האלה ששולטים בגסות בעם אחר. למדינה שקבוצה פנטית קטנה מובילה אותה לתהום דתי, לאומני, הזוי, משיחי ובעיקר רווי דם. אבל למה לקלקל? קחו את המתנחלים, הם כבר מוכנים עם הקמפיין. יקראו לזה "50 שנה לשחרור לב הארץ". לא לשחרור ירושלים, כי אם לשחרור חברון, ולכן שם התקיים הטקס ברוב הדר.
השנה העצובה ביותר בתולדות השמאל הישראלי
הטקס ההוא בחברון סוקר אז ברפיון. איש לא חשב שהוא שונה בהרבה מהטקסים הרגילים שמקיימים שם בחגים בניסיון לגרום לישראלים לחשוב שחברון היא מקום משגע. בואו נגיד את האמת. כבר כמה עשרות שנים שמנסים למכור לנו את המשוואה המעוותת הזאת כמשהו חמוד והרואי: אלף (1000!) יהודים על 20 אחוז מהשטח מול 200 אלף פלסטינים על 80 אחוז מהשטח, כשכוחות צבא ענקיים מאבטחים את החיים האלה יום יום, שעה שעה.
הבעיה: רוב הישראלים שגילם מתחת לחמישים ונולדו אחרי תחילת הכיבוש, לא מצליחים להבין מה לא בסדר במשוואה הזאת. שנים של הטפות ימניות ועבודה חזקה על שינוי הקריאה ההיסטורית עשו את שלהן. לדעתי רוב מוחלט של הישראלים, גם אלה שמאמינים בשלום ובפשרה כלשהי עם הפלסטינים, לא ממש מצליחים להבין שיש בכלל אופציה שבה יהודים אינם גרים בחברון. הם גם עיוורים לראות את העיוות הזה של כמה מאות קיצונים דתיים, שאין להם בעיה להפוך את חייהם של 200 אלף איש לסיוט, רק בגלל שהם חושבים שמגיע להם להתפלל במערת המכפלה.
השנה הזאת הולכת להיות העצובה ביותר בתולדות השמאל הישראלי. זאת השנה שבה יתברר סופית שהמתנחלים ניצחו, תפיסת עולמם ניצחה, ויש סיכוי לא רע שבעוד כמה עשרות שנים ישראל תהפוך למדינה דתית, שבה החילונים הולכים בראש כפוף ומקבלים עליהם ציווי דתי שהוא מעל לחוקי הצדק והדמוקרטיה. זה אגב לא כזה נורא, באירלנד חיו ככה עד לא מזמן. חוץ מזה שהייתה להם מלחמת דת מטורפת בצפון, בדרום הכל היה די רגוע. יחסית. ואם בחורה נאנסה ונכנסה להריון, אז מישהו דאג להעביר אותה בשקט לאנגליה כי הכנסייה לא הרשתה שהיא תפיל בשטח אירלנד.
לא באתי לבאס, או להביא איזו נבואת זעם חדשה. הרי כולכם מכירים את הנתונים. העולם משתנה, אבל ממש. בארצות הברית 40% מהבוחרים, ורוב הגברים הלבנים, יצביעו לאדם שאוהב לתפוס לבחורת בכ.. כי הוא יכול. אדם שהוא מופרע ופסיכי, אין דרך אחרת לתאר זאת. בישראל אמר השבוע חבר הכנסת הטיפש ביותר במשכן כי "לא בית המשפט ישפוט את אורן חזן. העם ישפוט אותו". כאילו, צודק! מה פתאום שבית המשפט יחליט משהו? בשביל מה יש עם? ואלה רק שתי דוגמאות קטנטנות.
העניין הוא שבתוך הכאוס החדש, נשארים כל מיני דברים קטנים כאלה שהופכים לסמלים, ועליהם כולם רבים, ריב כמעט פבלובי ונוגע ללב. ובעניין הכיבוש, נשאר כמעט רק סימבול אחד, והוא ההופעות של התיאטרונים הגדולים מעבר לקו הירוק. איש לא יודע איזה סרטים מוקרנים או לא מוקרנים בשטחי הגדה המערבית. גם הופעות של זמרים לא מסוקרות. בוודאי לא הרצאות, ערבים עם סופרים או כל פעילות תרבותית אחרת. הריב היחיד הוא על ההצגות הגדולות של התיאטראות המסובסדים.
הגיע הזמן לקצת פרובוקציה
מה באמת קורה בהתנחלויות? השבוע למשל פסק בית המשפט פיצויים בסך 25 אלף שקל ללי ראובני בר דוד המהממת, שהתנחלות אפרת ביטלה הרצאה שלה בענייני התבגרות מינית לנשים, כי מישהו עשה עליה גוגל וגילה שהיא לסבית (רחמנא לצלן). הרצאה על התבגרות מינית היא אפילו לא "אמנות" אבל ברור שהחברלעך בהתנחלויות הם לא קהל מאוד פתוח. רק לפני כמה שבועות התקיימה הופעה של עברי לידר בפסטיבל מוזיקה ליד ההתנחלות אלקנה. ההופעה הזאת עלתה לכותרות כאשר מישהו ביישוב הודיע שאסור להזמין הומו להופיע שם וגרר גל של תגובות נגד.
אז למה דווקא התיאטרון? ועוד התיאטרון הלאומי ההו-כה שמרן. הרי הצגות שעלו כאן בשנות השמונים כמו "הפלסטינית" או "סינדרום ירושלים" בחיים לא היו מגיעות כיום לבמה. בטח לא "מושל יריחו". בתיאטרון הלאומי, וגם בקאמרי ובית לסין, הדבר הכי נועז שאפשר לחשוב עליו זה עוד גרסה למחזמר "שיער", אבל בלי עירום פרונטלי, שחס וחלילה לא יראו תועבה. יוצא שאת כל המאבק שנותר לשרידי השמאל לנהל נגד שינויי מזג האוויר, צריכים לקחת על הכתפיים שלהם שחקני התיאטרון שלנו, שבואו נהיה עדינים, רק חלק קטן מהם אנשים משכמם ומעלה עם תפיסת עולם מסודרת. גם בתיאטרון יש היום רוב לאנשים שאין להם כוח לאידיאולוגיה או פוליטיקה, והעובדה שהם הפכו לחוד החזית, היא בעיקר כאב ראש מבחינתם. יש מעט מאוד איתי טיראן בתיאטרון.
אז פתרו את העניין בכך ששחקנים יכולים למצוא בשקט מחליף כשמישהו שולח אותם להביא תרבות לקבר ברוך גולדשטיין, ובהתנחלויות אפילו לא עושים מזה ביג דיל. ובכל זאת העובדה שהבימה יציג את "סיפור פשוט" בחברון שוב הלהיטה את הרשת. אסון. כהנא צדק!! בשבוע שבו שוב התברר שידם של חיילנו המיואשים מהשרות בשטחים הדוחים, מאוד מאוד קלה על ההדק, לא ממש ראיתי שהפייסבוק נשרף. אבל הצגה בחברון, זה סמל! זה משהו לצאת עליו למלחמה. מה גם שאפשר תמיד להעליב את המנכ"לית של הבימה, שצריכה להתחנף למירי רגב כדי שלא תסגור לה את הברז.
בסוף יוצא שזה הניצחון הגדול של מירי רגב. ההצגה המטופשת בחברון. אני חושב שזה היה הרבה יותר סנסציוני אם אחד השחקנים היה פתאום מתחיל באמצע "סיפור פשוט" לתת איזה מונולוג קורע לב של חנוך לוין מ"מלכת האמבטיה" או את אחד המונולוגים מתוך כתביו שמתארים את האבסורד שבכיבוש, או סתם טקסט של ישיעהו ליבוביץ'. ותארו לכם שאחד מהצוות היה מצלם את המונולוג ומעלה אותו לרשת. אני מבטיח לכם שכל רשת חדשות בעולם הייתה מדווחת על זה. מה גם שבלי להתנשא, אני בטוח שעד שהקהל היה מעיף את השחקן מהבמה היו עוברות לפחות חמש דקות.
אבל לא, למה לעשות משהו נועז. עדיף לריב בפייסבוק ולהגיד שזה נורא, שמי שמופיע שם הוא בוגד. אם כי מותר לשאול במה בדיוק הוא בוגד? בכל אלה שנוסעים כל יום בכביש 443, כביש האפרטהייד, תקראו לו איך שתרצו, או בכל אחד מאיתנו שעובר מול גדר ההפרדה שהפכה את העיר החביבה טול כרם לכלא אחד גדול, ואפילו לא מגהק? שלא לדבר על הירקות האורגניים והיוגורט של אברי רן. הרי ברור שבעידוד ממשלות ימין במשך עשרות שנים אי אפשר יותר להילחם באמת בהתנחלויות.
ואני לא אומר שצריך להרים ידיים. אבל הגיע הזמן למצוא משהו הרבה יותר דרמטי ואפקטיבי. הגיע הזמן להמציא משהו חדש. כי לצעוק עוד פעם שזה נורא, ולעמוד כמשטרת מחשבות מול הבית של ז'ניה דודינה האהובה ולראות אם היא נכנעת או מורדת, זה חסר כל טעם. זה בדיוק הדבר שמשניא את מה שנותר מהשמאל. אם אתם כאלה גיבורים, בואו תנסו למצוא דרך להסביר לעם ישראל למה המושג "50 לשחרור לב הארץ" הוא כל כך זוועתי.