תשמעו סיפור, ונחליט בסוף אם הוא עצוב או שמח: חבר שלי הלך השבוע לאירוע הדלקת נרות אצל הבוס הקודם שלו. בית ברמת השרון, אנשים שעד לאחרונה נהגו להגיד לו "אנחנו משפחה" ובאמת התכוונו לזה. אנשים משכילים, מבוססים, נאורים. היו שם בסביבות 20 איש, ביניהם רב שהוזמן כדי להרחיב בענייני החג.
לרב הזה יש תיאוריה. לדעתו, בחג החנוכה היהודים חייבים לנצח את היוונים, כי מיהם היוונים? הם הרעים, האיומים, שהמציאו את הדבר הזה שנשים שוכבות עם נשים וגברים שוכבים עם גברים. הם אלה שמנסים עד היום לקלקל את המשפחות שלנו והחיים היפים שלנו, ובגללם... אתם מבינים לאן זה הולך. החבר שלי לא האמין למשמע אוזניו. בעיקר הוא לא האמין שאיש לא עוצר את הרב ומעיר לו. אז הוא הרים את ראשו, כחכך בגרון ואמר: "סליחה כבוד הרב, אני הומו, ולדעתי המצווה הכי חשובה בדת היהודית היא 'ואהבת לרעך כמוך'. אני לא מבין למה אתה מדבר ככה עליי ועל שכמותי".
הרב לא התבלבל והתחיל להסביר. החבר שלי קצת הרים את הקול, ואז בעל הבית קם אליו ואמר: "זה לא מכובד שאתה מפריע לכבוד הרב. זה שיעור תורה". החבר שלי הביט סביב ולא האמין. איש עדיין לא אמר מילה. לרגע הוא התבלבל והשתתק כמו שתמיד קורה לו כשהוא נתקל בלהט"בופוביה, אבל הרב המשיך לדבר, ובלי להבין מה הוא עושה, הוא פשוט קם והלך. בלי להגיד שלום.
החבר שלי יצא החוצה לרכב שלו. הוא התכוון לנהוג בחזרה הביתה, אלא שהעלבון עטף אותו כל כך חזק שהוא לא הצליח להתניע. הוא מצא את עצמו יושב ברכב ובוכה בדמעות שהוא פשוט לא יכול היה לעצור. שנים הוא עבד במשרה בכירה אצל האיש הזה, הוא באמת חושב שהם חברים. כבר שנים שהוא לא בכה, ופתאום חזרו אליו כל ההדחקות מהתיכון. כל ההשפלות הקטנות בצבא ואחר כך גם בעבודה, בתעשייה שכביכול אמורה להיות ידידותית להומואים.
למחרת הוא לא הצליח להתרכז. כל היום הוא חיכה שהבוס לשעבר יתקשר. והוא אכן התקשר, בתשע בערב, ובטון תקיף הסביר שהוא מאוד כועס על כך שהושפל מול הרב ומול אורחיו. החבר שלי לא האמין, הוא היה בטוח שיקבל איזו התנצלות. איזה הסבר מתחמק. כלום. אז הוא קטע את הדברים וצעק ובכה וקצת קילל, והסביר לו שכל מה שהוא רצה זה לשמוע פעם בחיים את הבוס מגן עליו. שהוא יקום ויגיד לרב שיש כאן הומו, "והוא חבר קרוב שלי, וזה לא הגיוני שאתה סתם מעליב אותו". לקח זמן, אבל בסוף הבוס הבין. הוא גם צלצל למחרת להתנצל שוב, ולבדוק שהכל בסדר. זה הסוף הטוב.
מה שכן ברור הוא שרבנים בישראל מרשים לעצמם לדבר מכוער על להט"בים. מהמכינה הצבאית בעלי ועד סיעת תקומה בבית היהודי, מהרב לוינשטיין ועד הרב פנגר. הדם שלנו מותר אצל דתיים לאומיים ואצל חרדים כאילו היינו פגומים ומקוללים. ולא כל כך ברור לי למה הם עדיין מרשים לעצמם ולמה לא מעמידים אותם במקום.
בשם אלוהים
ביום שלישי השבוע, יום למחרת האירוע הדוחה ברמת השרון, פורסמה במאקו חשיפה של "עובדה": הרב המשגע מוטי אלון שוב מואשם בקיום יחסי מין עם מישהו צעיר שבא אליו לעצה. לא יכולתי שלא לחייך ברגע ששמעתי את זה. כמובן שלבי יוצא אל הבחור שהגיע עם המצוקה שלו לרב, אבל אני מתנחם בכך שהוא התאפס במהירות והחל להקליט אותו כדי שיאמינו לו. אני מקווה שעכשיו יפנה למקצוען, פסיכולוג שבאמת יש לו כלים לעזור, ולא איזה רב דה לה שמאטע.
והחיוך שלי הולך ומתרחב, חיוך כועס על כל הרבנים השמרנים כמו הרב דרוקמן ודומיו, שמיהרו להתייצב באהדה מאחורי מוטי אלון גם כשכבר הורשע בבית המשפט. אלון גם ניסה לשכנע בשעתו שאנשי פורום "תקנה", שיצאו נגדו, הם הרעים בסיפור הזה. ומה שהכי דוחה, לאף אחד מכל הרבנים המכובדים לא היה אכפת מהצעירים שנפגעו מאלון ומאלו שעוד יפגעו ממנו. העיקר שידעו: אצלנו אין מטרידני מין. אצלנו אין הומואים שמרוב לחץ להישאר בארון ולא לקלקל את הסדר הישן הופכים לסוטי ועברייני מין. אני חושב שכל הרבנים האלה לא ראויים להיות הורים.
בשעתו פרסמתי כאן במאקו סיפור אמיתי על הטרדה מינית וניצול סמכות של הרב אלון. בגלל איומים מעורכי הדין היקרים שלו, נאלצתי לעמעם ולהחליש את הסיפור. למשטרה הוא ממילא הגיע מאוחר מדי, ושם בחרו לצערי שלא להוסיף אותו לכתב האישום נגד אלון, כך שהסיפור לא אומת בבית משפט. אני משוכנע שהוא אכן קרה, וכך גם יודעים הרבנים מפורום תקנה. סביב מוטי אלון יש הרבה יותר סיפורים מאלה שהגיעו לבית המשפט. אבל מה אכפת לרב לוינשטיין? העיקר שאצלו במכינה לא ישמעו על נטיות הפוכות.
בשם הילדים
הגיע הזמן שהיהדות הציונית הלאומית והחרד"לית תעשה את חשבון הנפש שלה בעניין הלהט"בי. זה מגוחך. הרי בראש המפלגה שלהם, הבית היהודי, עומד אדם בשם נפתלי בנט שהוא לגמרי פרו-להט״ב. לו ולרעייתו יש יחס חם ובלתי אמצעי לקהילה הגאה, גם אם זה לא מתבטא בכנסת. אני יודע מה האיש הזה אומר לרבנים בשיחות פרטיות, ולא רק הוא. ראש הממשלה שהם מעריצים מתגאה בקהילת הלהט״ב הישראלית בכל מקום. והכי חשוב, עשרות גברים ונשים מתוך הקהילה שלהם - מהלב הפועם שלהם - מזדהים כלהט"בים ואף פרסמו ניירות עמדה פומביים בנושא. אני מזכיר שבקרב מצביעי הבית היהודי יש גם רוב בעד שוויון זכויות ללהט"ב.
ואני שואל את הרב יגאל לוינשטיין, את בצלאל סמוטריץ', את אורי אריאל: באמת, לא חבל לכם על הילדים ההומואים שאתם עושים להם את המוות? על הבנות הלסביות שאתם שולחים שוב ושוב להתבייש בארון? כאילו מה, לא מגעיל אתכם שמוטי אלון - לאחר שנשפט, לאחר שיצא לגלות - חוזר ככוכב סקנדל מיני? כל האנשים שהתעקשו להסביר שהוא סתם אוהב לחבק, הם לא מרגישים עכשיו קצת סליזים? במיוחד אם הוא חיבק אותם? אתם מבינים שהוא התחכך בכם, נכון?
אני מודה שברגעים האלה אני מרגיש עליונות על הרבנים שמקללים אותנו. כי אנחנו צודקים, ואנחנו יותר יפים מהם, ואלוהים אוהב אותנו מאוד. אחרת (לפחות לפי התפיסה שלכם) הוא לא היה נותן לנו ככה להתגבר ועכשיו גם להתרבות כמו שפנים, במשפחות אלטרנטיביות ובעזרת פונדקאות.
אחרי הכתבה ב"עובדה" צלצלתי לחבר שלי ואמרתי לו שהוא לא צריך לבכות יותר. כי לרב החשוך שהיה שם בהדלקת נרות עוד יהיה בעזרת השם בן הומו או בת לסבית, או לפחות נכד טרנס. וכולם ילמדו אותו שיעור באהבת אדם, ב"ואהבת לרעך כמוך".
חג חנוכה שמח וגאה לכולם, ויאללה לעופרה.