המשימה שלי השבוע הייתה דווקא פשוטה. לקחת את אימא שלי לבדיקה חצי שנתית בבית החולים אסף הרופא ליד צריפין. קבעו לה תור ליום שני בבוקר. לא דרמה. צריך לנסוע מתל אביב לדיור המוגן שלה, "בית בכפר", בביתן אהרון ליד נתניה, משם לאסף הרופא, לקוות שהתור יהיה סביר ואז חזרה. הבדיקה נקבעה לעשר וחצי. יצאתי מהבית בשמונה וכעבור ארבעים דקות כבר הייתי אצלה, רק שבדרך קלטתי שכביש החוף עמוס בטירוף, אבל ממש. הוייז הציע שניסע דרך כביש שש. אימא שלי כמובן חיכתה כבר מוכנה בלובי.
יצאנו לדרך בחיוך. רק אחרי עשר דקות, הבנתי שהיא שכחה להביא איתה את ההפניה. הסתובבנו חזרה. דקה אחר כך הגיע טלפון מאח שלי. צלצלו מבית חולים. התור שלה הוא אצל מנהל המחלקה, והוא נקרא לניתוח דחוף. נצטרך לבוא מחר. טוב, מצד אחד מזל, יכולנו כבר להיות באמצע הדרך לאסף הרופא, מצד שני בכל זאת כבר הגעתי מתל אביב. הלך חצי בוקר. השארתי את אימא שלי בבית וחזרתי בנימוס לתל אביב. עשר וחצי הייתי בבית. קלי קלות.
הבנתי שכדי שכל זה לא יחזור על עצמו, אני צריך להתרכז. צלצלתי למחלקה. ענתה אתי הפקידה. הייתה מאוד אדיבה. התנצלה על הדחייה וקבעה לנו למחר בתשע וחצי בבוקר. אמרה שהיא מקווה שיהיה בסדר, ובכל מקרה אם לא מנהל המחלקה, יראה אותה הרופא שטיפל בה בפעם הקודמת. ומה לגבי הבדיקה? היא הרי צריכה לעבור בדיקת מעקב? יהיה בסדר, אמרה אתי.
ביום שלישי כבר יצאתי מהבית בשבע. לא נורא, יקיצה מוקדמת בקיץ זה תענוג. בשמונה יצאנו מביתן אהרון. גם הדרך לאסף הרופא לא הייתה זוועתית. שעה ורבע. קצת פקקים בכביש החוף, בקטנה. עכשיו לך תמצא חניה באסף הרופא. אין. הכל תפוס. סיבוב, עוד סיבוב, עוד סיבוב, רבע שעה. בסוף התפשרתי על מקום שהיה רק חצי אסור, בתקווה שפקחים לא יעשו עליי סיבוב. יש טופס 17? אין טופס 17. צריך לשלם 165 שקל, "ואולי יחזירו לך מהביטוח". אז צריך קודם להירשם אצל פקידה אחת, ואז לשלם אצל אחרת. הפקידות עצמן היו נחמדות ויעילות, הגענו למחלקה די בזמן.
אתי היתה מאוד אדיבה. היה לה קצת לא נעים. מסתבר שהמנהל שוב נקרא לניתוח דחוף. אותו כבר לא נפגוש היום. "יכול להיות שתצטרכו לחכות הרבה זמן", היא אמרה, מכווצת את הגבות. "אבל אולי הרופא המטפל בסוף יכול להגיע". ישבנו שעה וחצי במסדרון. לא נורא. מה זה שעה וחצי? יש למטה דוכן קפה. יש מלא אנשים שרואים "אייל גולן קורא לכם" ויש להם דעות על המתמודדים. המזגן עובד בכל הכוח. בסך הכל לא כזה אסון. אז נכון שישראלים הם קצת חטטנים. "מה אתה עושה כאן?", "אתה חולה?", ואם נגיד אתה אומר "לא, סתם בדיקות", יש מיד מי ששואל "איזה?". כאילו, מה זה עניינך? אבל הכל באווירת "רק בשורות טובות". "בעזרת השם" היא דרך מצוינת לסיים שיחה.
את מנהל המחלקה לא ראינו, אבל בסוף הגיע הרופא. אותו אנחנו כבר מכירים, איש סימפטי. הוא הסתכל בניירות ואמר "נו, מה? הרי צריך בדיקה! נעשה בדיקה?". הלכנו בחזרה לבניין הבדיקות, נרשמנו, שילמנו. הפעם זה כבר היה 450 שקל. הבדיקה היא די יקרה. למעשה אם מחשבים את כל הכסף ששילמנו בבית חולים יוצא שללכת לרופא בפרטי דרך מדיקל סנטר או משהו כזה, זה כמעט אותו מחיר. ברוכים הבאים למערכת הבריאות. אבל למה להתמרמר? הפקידות היו ממש אדיבות, לא היה תור, והבדיקה התנהלה על מי מנוחות. אימא שלי קצת איבדה את קור הרוח ואמרה ש"כל מערכת הבריאות זה חנטריש אחד גדול". אבל הטכנאית שעשתה לה את הבדיקה בכלל לא שמעה אף פעם את המילה הזאת "חנטריש". אז היא סתם צחקקה כשאימא שלי התנצלה בפניה. "לא שמעתי אף פעם מילה זאת", היא אמרה במבטא רוסי קל והרגיעה את אימא שלי שהכל בסדר.
בשתיים עשרה וחצי יצאנו בעליצות בדרך חזרה. האוטו רתח מחום, אבל למי אכפת. במגרש החניה משלמים רק 20 שקל, שזה הרבה יותר טוב מאיכילוב, שם על כמות השעות שבילינו במתחם היינו משלמים קרוב למאה שקל, אם לא יותר. אימא שלי הוציאה מהתיק תפוח והכריחה אותי לאכול. ככה זה, כשאתה עם אימא שלך, אתה תמיד "הילד" ואתה תמיד "צריך לאכול משהו", גם אם אתה בעצמך בקרוב פנסיונר של משהו.
בדרך הביתה עוצרים לפנצ'ר
התחלתי כבר לחשב חישובים לסיכום היום. עוד מעט אני בבית, עוד אפשר להציל משהו מהיום הזה. אלא שעל כביש החוף, טיפה אחרי סינמה סיטי, פתאום נשמע פיצוץ קל. האוטו התחיל להרעיש והבנתי שיש לי פנצ'ר. אני בנתיב המהיר, הכביש עמוס, והמכונית עושה רעש נורא. אימא שלי ניסתה לתת לי עצות. "תאט", "אולי זה המזגן?", "אולי תעצור בצד?". לא הייתה ברירה וצרחתי "שקטטטטט!!!". אני מתנצל, זה לא יפה לצעוק על אימא שלך, אבל עם כל הכבוד, ברגע הזה הייתי צריך ריכוז ולא עצות של אישה בת 83. הבנתי שהכי טוב זה למשוך מאתיים מטר עד תחנת הדלק בכניסה להרצליה, ושם כבר נסתדר. קרטעתי עד לתחנה. זה לא היה נעים, התחושה היא שאתה תיכף שובר לעצמך את המרכב של הרכב, אבל לעצור בצד הדרך המהירה כדי שאיזה מטורף ידרוס אותי, נראה לי אופציה פחות סקסית.
עצרתי בתחנה. בחוץ היו איזה מאה מעלות. הבנתי ישר שהרעיון ללבוש חולצת טריקו שחורה היה טעות. התחלתי לחפש עזרה. מאחור, כך התברר, יש תחנה לשטיפת מכוניות. ניגשתי לאחד הבחורים שם ואמרתי לו באסרטיביות "יש לי פנצ'ר? מה עושים? אתם מתקנים כאן?" כאילו, הרי ברור שהם לא מתקנים פנצ'רים, הם תחנת שטיפה. אבל איכשהו כנראה הפרצוף האדום שלי עשה את העבודה והוא ענה "לא, לא מתקנים, אבל אין בעיה, אני אעזור לך להחליף גלגל". קצת התבלבלתי ומיד אמרתי "אני אשלם כמה שצריך". "לא, לא צריך" הוא ענה. לך תבין בני אדם. הוא פשוט צעד איתי לעבר הרכב. גם הוא לבש חולצת טריקו שחורה, אבל איכשהו לא נראה שהוא משתגע מהחום.
הגענו לרכב. הוא פשוט פתח את הבגאז', ולפני שהפסקתי להגיד משהו התחיל החליף את הגלגל. אימא שלי, שתמיד יש לה דעה, יצאה מהאוטו בדעתנות. ציוויתי עליה ללכת לצל והלכתי לבית הפנקייק כדי להבין מה בדיוק הכתובת ולהזמין לה גט טקסי. בעל הבית אמר שהם לא כל כך באים ונתן לי טלפון של תחנת מוניות. כמו פעם. צלצלתי. אחרי עשר דקות הגיע נהג מונית חייכן ונחמד. 150 שקל וגם אימא שלי הייתה בדרך הביתה. נשארנו אני והבחור. "לא לא, אל תעזור", הוא התחנן כשניסיתי לעזור, "זה לא יעזור".
הגלגל עצמו רתח מרוב חום, אז הוצאתי מגבת ישנה מהבגאז'. לקח לו איזה חצי שעה, אבל הוא לא נראה ממהר. סיים ואמר לי "זהו, סע". האמת שהייתי ממש המום. באיזה עולם סתם בחור עוזר לך להחליף גלגל? נתתי לו 150 שקל, הוא ניסה לסרב אבל התעקשתי. הגוף שלי רתח, הזעתי כמו חזיר, והוא נראה כמי שממש כלום לא מפריע לו. הייתי שואל אותו כל מיני שאלות על איך חיים בקיץ מחוץ למזגן, אבל החלטתי לוותר על זה. נכנסתי למכונית. תחושה קלה של חזרה לחיים הציפה אותי.
אבל אני על גלגל רזרבי, שהוא לא ממש גלגל וחייבים ישר להחליף אותו. אז נסעתי לאט לתל אביב, למוסך הקרב לביתי. אופס, מסתבר שבגלל אסון הרכבת הקלה (אל תדאג ישראל כץ, לא נשכח ולא נסלח) המוסך עבר מקום. לא רחוק, אולי קילומטר, אבל בתל אביב החדשה זה לקח כמעט 20 דקות.
גם במוסך הכל הלך בקלי קלות. אפילו יש להם ברד בצבע ורוד לטיפוסים כמוני, שמגיעים באמצע היום עם תחושת אסון. עוד חצי שעה והיו לי שני גלגלים חדשים, שעלו 700 שקל. האמת, אין לי מושג אם זה הרבה או מעט. כבר הייתי בחצי הכרה, שאלתי בקול רפה "איזה גלגלים שמת לי?" ובעל הבית החביב ענה משהו. אז ענה. עוד עשרים וחמש דקות כדי לעבור שני קילומטר והייתי בבית. בשנייה האחרונה הכרחתי את עצמי להתפשט לפני שנכנסתי למקלחת. השעה הייתה שלוש וחצי. יש ימים שלא היו צריכים בכלל להתחיל.