הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר של רמת גן, הציג השבוע שוב את ההגיון השמרני/ לאומני החדש שמשנה לנגד עינינו את השפה המדוברת. "אנחנו לא הומופובים", קבע הרב המלומד בעיני עצמו והסביר שהוא פשוט נגד הכרה בכל זכויות הקהילה הגאה והמשפחה הגאה. הוא אף התגאה בכך שעזר במשך השנים להמון הומואים להיפטר מהצרה שלהם. אז אתה לא הומופוב, אבל מה אתה כן, כבוד הרב?
הצהרתו של הרב שפירא דומה לטענה של אדם שהוא לא מיזוגן, רק חושב שנשים צריכות להישאר בבית וחלילה לא לשיר. או שהוא לא גזען, פשוט לא אוהב ערבים, שחורים וכל אדם שאינו יהודי. או שהוא לא תומך בהמשך הסכסוך, רק לא מאמין בשום אופן שאי פעם יהיה כאן שלום.
לא צריך להמשיך ולגרור על הרצפה את הרב שפוגע על חשבון המיסים שלי בהומואים צעירים שנקלעים למכינה הצבאית שלו וגורם להם צער ונזק, תוך שהוא משתמש ברטוריקות שנוגדות כל תפיסה מקובלת בפסיכולוגיה המודרנית. אפשר לעבור ישר לנושא שלשמו התכנסנו, כי הדבר הכי בולט במלאות 40 שנה לתנועת המחאה "שלום עכשיו" הוא שהמילה הזאת, "שלום", נעלמה לה מהלקסיקון הישראלי.
דווקא על צדק עוד מדברים קצת
לא רק שלא חושבים על שלום: כבר לא מדברים עליו בכלל. אפילו השיר ההוא של מוקי כבר נשמע מיושן. "כולם מדברים על שלום"? סליחה, מי זה כולם בדיוק?
השבוע למשל מדברים בישראל על בחירות, אז קחו לדוגמה את הסיסמאות של מערכות הבחירות בישראל: הייתה תקופה שאפילו בימין, שאיפה לשלום נתפסה כנכס אלקטורלי. ב-1996 הבטיחו לנו "נתניהו עושים שלום בטוח"; ב-2001 אמרו הסטיקרים ש"יש לי ביטחון בשלום של שרון". ב-2006 היה ניסיון אחרון עם "שרון, מנהיג חזק לשלום". מאז השיח לגמרי השתנה. ב-2013 דיברו על "ישראל חזקה" ו ב-2015 כבר אמרו לנו ש"השמאל ייכנע לטרור". כמו שאמרו פעם "אין שלום - אין ביטחון", אבל ההפך.
וכן, השמאל אשם בכל. נתניהו, שיודע דבר או שניים על מניפולציות, הפנה מזמן את האצבע לעבר "שלום עכשיו" וכיו"ב ארגוני שמאל. אלה בוגדים, אלה אוהבי ערבים, אלה מקבלים מימון מחו"ל. צריך כנראה להחמיא לימין הישראלי על האופן שבו הוא שינה את משוואת החשיבה. מה עם זכויות האדם של המתנחלים, הם מרבים לשאול, ויש מי שרואה בזה שאלה של טעם. בעידן החדש בישראל, זכויות האדם של הפלסטינים ושל המתנחלים הפכו לשני צדדים של אותה משוואה, ובאופן טבעי הישראלים מעדיפים את בני עמם.
אם בתקופת מלחמת לבנון הראשונה היה ויכוח על שלום, הרי שהיום הוויכוח הוא על טרור, או שאולי אין בכלל ויכוח: הרי ברור שאין פרטנר לשיחה. וכשבוושינגטון רוקדים טראמפ ונתניהו טנגו אוהבים באווירת "מי זה בכלל הפלסטינים האלה, שיסתמו כבר", באמת קשה להתחיל עכשיו להסביר שפעם היה לגמרי אחרת. אבל היה.
עד הסבב הבא
את "שלום עכשיו" הקימו צלי רשף, יולי תמיר ויתר חברי דור המייסדים לאחר ביקור סאדאת בישראל, לפני השלום עם מצרים. התנועה קיבעה את מעמדה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, ומותו של אמיל גרינצוויג בהפגנה בירושלים בשנת 1983 מרימון שהשליך יונה אברושמי נתן לה את הגושפנקה החזקה מכולן. ברגע שהתנועה שכלה את גרינצוויג, היא הצטרפה לאתוס ההקרבה הישראלי. השיא היה ב"הפגנת ה-400 אלף" המיתולוגית נגד מלחמת לבנון.
בשנות ה-90 התמקדה "שלום עכשיו" במעקב אחר מה שקורה בהתנחלויות והפרת זכויות האדם שקשורה בהרחבתן. ככל שהשתנה האקלים בישראל והציבור הרחב הפסיק להתעניין בהתנחלויות כמכשול לשלום, התנועה נהפכה לשולית יותר. בשנים האחרונות תויגה גם כתנועה של בוגדים. במקרה או שלא במקרה, זה קרה במקביל להיעלמות המושג "שלום" כולו מהשיח הישראלי, ביחד עם "שיר לשלום" ו"מחר".
"מחר כשהצבא יפשוט מדיו לבנו יעבור לדום", כתבה נעמי שמר לקראת עתיד אופטימי. יהורם גאון שר בפאתוס אחרי מלחמת יום כיפור: "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה". כיום נדמה שהמשוואה והתקוות השתנו לגמרי. זה אכזרי, אבל אין דרך לעקוף את זה: בישראל 2018 ההנחה היא שבכל מקום בגדה המערבית שבו ייהרג יהודי, יקום עוד ישוב. המטרה מזמן אינה "להיפרד לשלום מהשטחים", כמאמר הסטיקר ההיסטורי, אלא להפך - להפוך את יהודה ושומרון לאזור שאינו ניתן יותר לחלוקה. יהודים ייהרגו, ישובים יקומו. המטרה מקדשת את האמצעים.
לאף אחד מכל מי שמובילים את המהלכים ההיסטוריים האלה אין תשובה אמיתית לשאלה מה יהיה בסוף ואיך זה ייגמר. נקודת המוצא היא שניישב את האזור כולו בהמון יהודים, ואחר כך נראה מה עושים עם הפלסטינים. בעידן של ממשל טראמפ זה גם נהיה הרבה יותר קל, כי לאיש בעולם לא אכפת, או לפחות לא אכפת בקול רם מדי. וכך במקום "שלום" כזה אופטימי עם רכבת לילה לקהיר יש קיום סיזיפי עם "הפרות סדר" ו"צבע אדום" ו"סבב לחימה".
תכלס, למי אכפת מכמה פלסטינים שעומדים במחסום כשבצפון משתוללת מלחמה מטורפת שבה סורים שאוהבים איראנים הורגים סורים ששונאים איראנים? מי רוצה לדבר על שלום בעולם שבו איראן וקוריאה הצפונית מאיימות על כולם עם פצצות אטום? יאללה, "שלום". גם כן מילה מיותרת.