אלי ישראלי, תודה על הקול. ההספדים הרבים שנכתבו על ישראלי, שנפטר השבוע בגיל 71, התרכזו ברובם באהבתו להפועל תל אביב ובעובדה שהוא האיש שחיבר את ישראל למוזיקה הברזילאית. משום מה שכחו לציין את הפרק הראשון בקריירה שלו כשדרן הרדיו שניער לחלוטין את שידורי המוזיקה בישראל.
בסוף שנות ה-60, לאחר שהות בדרום אפריקה, ישראלי נבחר כמגיש מצעד הפזמונים הישראלי. הוא הגיע לירושלים הצפודה עם המאניירות החדשות של המערב שכללו אותות מוזיקליים עם שמו ("אלי ישראלי, לי, לי, לי") ובעיקר הגשה מאוד חופשית שכללה הצטרפות לזמרים בשירה. כך למשל, כשבראש המצעד התבסס לו זמר ישראלי בשם ג'קי אלקיים ששר באנגלית שיר מהמם בשם "אליאונור", ישראלי ליווה אותו בפזמון ושר "אלי-אונור, אלי-ישראלי".
בירושלים די התפלצו ממנו, אבל אני - ילד בן 12 בחדרה - שמעתי אותו והבנתי שהכל יכול להיות הרבה יותר כיפי ומשוחרר. ואכן, הרבה שדרנים יישרו איתו קו די מהר. מי שמכיר את סגנונו של אילן בן שחר, או את הסרטונים המוקדמים של עופר ניסים כדי.ג'יי צעיר, צריך לדעת שישראלי היה אחד ממקורות ההשראה הבולטים שלהם.
לא במקרה הוא נפלט מרשות השידור ונקלט בגלי צה"ל, שם היה כאמור אחראי על ייבוא הזמר הברזילאי. נקודה שלא הודגשה מספיק היא שייבוא הסמבה לישראל הייתה המפץ הגדול בשינוי שפת הגוף שלנו; בישראל של שנות הקמת המדינה לא הייתה שמחה משוחררת, השילוב של אשכנזים כפוסים ומזרחיים מבוהלים יצר כאן עם שרוקד בתנועות מאוד מדודות. אני כמובן מרפרף בשורות האלה על עניין שראוי למחקר מפורט, ובכל זאת: הסמבה הברזילאית וסוג השחרור הפיזי שהיא מביאה לרוקדים היא זו שהטיסה את ישראל מריקודי המעגל או הריקודים הסלוניים האנמיים לעולם הנוכחי של רייבים שבהם הקהל כולו מניע את כל הגוף כמעט בסנכרון.
סביר שהמעבר הזה היה קורה גם בלעדי אלי ישראלי, אבל בתור האיש שהביא לכאן את הסמבה, מגיע לו קרדיט גם על זה שלמדנו לרקוד כמו בני אדם. אז נכון שלא הייתי בשעתו אוהד גדול של סמבה אייטיזית, אבל דרך ישראלי הגעתי לטום ז'ובים ולתקליטים המוקדמים של גל קוסטה וקייטנו ולוזו שהפכו לחלק מחיי. אז תודה לך אלי. באמת.
קני רוג'רס, גדול יותר מקאנטרי. רק בזכות "Islands in the Stream", אחד הדואטים היפים שיש, מגיע לקני רוג'רס שתעשו לו כבוד. השיר הזה, שהבי ג'יז כתבו במקור למרווין גיי והפך בסוף לדואט של רוג'רס עם דולי פרטון, הוא ללא ספק משירי הפופ המושלמים של כל הזמנים. במיוחד לאור העובדה שהטקסט שלו חסר כל הגיון, בכל שפה - ובכל זאת, כשאתה שומע את שניהם שרים ביחד, הלב שלך מה זה מתרחב.
קני רוג'רס, שהלך לעולמו בגיל 81 במה שהוגדר כנסיבות טבעיות, היה הרבה יותר מהשיר הזה. זמר קאנטרי אהוב שעשה קרוסאובר למיינסטרים עם להיטים שהבליטו את קול הבס המלטף שלו. השיר הראשון של רוג'רס שהקהל בישראל התחבר אליו היה "Ruby, Don't Take Your Love to Town", שיר של חייל שחוזר מלחמת וייטנאם ומגלה שאהובתו לא חיכתה לו. רוג'רס לא היה הראשון ששר את השיר, אבל הוא היה זה שבסוף הסיקסטיז הפך אותו ללהיט בינלאומי. לצד הלהיטים האלה חובה להזכיר את את שירי הקאנטרי "The Gambler" ו"Lucile", את הבלדה המתקתקה "Lady" ושני דואטים של רוג'רס מהאייטיז, "We've Got Tonight" עם שינה איסטון ו"Don't Fall in Love with a Dreamer" עם קים קרנס. רואים שאתם מכירים שירים שלו?
טרנס מקנלי, הורדת מסך. מקנלי, שמת השבוע מסיבוכי קורונה בגיל 81, היה מהמחזאים המוערכים ביותר באמריקה. איש שזכה באינסוף פרסי טוני, כולל פרס מפעל חיים. המחזה הכי מוכר שלו, "פרנקי וג'וני", הפך לסרט בכיכובם של מישל פייפר ואל פצ'ינו (מקנלי כתב גם את התסריט); את הלב האישי שלי הוא כבש עם "Love! Valour! Compassion!", מחזה הומואי עצוב ויפה על תקופת האיידס שעלה על הבמות בברודווי בשנת 1994. עד היום אני זוכר את הערב שבו ראיתי את ההצגה, מהמרגשות שיצא לי לחוות, ואת סצנת הסיום העצובה שבה כולם מתרחצים על הבמה בבריכת שחיה בלילה. המחזה הפך גם לסרט שאפשר לראות ברשת, אם כי הוא איכשהו לא מרשים כמו ההצגה.
מקנלי כתב את הטקסט לשני מחזות זמר שהתבססו על סרטים מצליחים, "נשיקת אשת איש העכביש" ו"רגטיים", ואפילו את הליברית לאופרה "גבר מת מהלך" שהועלתה רק לאחרונה באופרה הישראלית.
מעט מאוד מחזאים בעידן הזה נהפכים לשם שכל אחד מכיר, אבל מקנלי באמת היה איש פורה ומוכשר ביותר, וגם דמות חשובה בקהילת הלהט"ב האמריקאית. בשנות ה-60, כאיש צעיר בתחילת דרכו, הוא היה בן זוג של המחזאי אדוארד אלבי שכתב את "מי מפחד מווירג'יניה וולף" בעת יחסיהם; מקנלי נפרד ממנו לבסוף בגלל שאלבי לא הסכים לצאת מהארון ודרש שימשיכו להסתתר.
בן זוגו האחרון של מקנלי היה מפיק תיאטרון. השניים חידשו נדרים לפני עשור, בניצוחו של ראש עירית ניו יורק, כשבית המשפט העליון באמריקה הכיר בנישואים חד מיניים.
מנו דיבנגו, חתום בנשיפה. הלהיט הכי גדול ואולי היחיד של המוזיקאי והסקסופוניסט מנו דיבנגו היה "Soul Makossa" מאמצע הסבנטיז, עם השורה הנצחית "Mama-say, mama-sa, ma-ma-ko-ssa" שנהפכה לבסיס של לא מעט להיטים. דיבנגו, יליד קמרון, הופיע עם מיטב מוזיקאי הג'ז - מהרבי הנקוק ועד פלה קוטי - וכשהתחיל להקליט בעצמו היה מהראשונים שערבבו מוזיקה אפריקאית אמיתית בפופ העולמי. הוא חי את רוב חייו בצרפת, שם היה נערץ.
אם תקשיבו בספוטיפיי לפלייליסט "This is Manu Dibango" תגלו שכל הפיוז'ן האפריקאי שהיום בא כל כך טבעי לא נולד מעצמו, אלא בזכות אנשים כמו דיבנגו, שבאופן טבעי התעקשו לשלב את המקורות שלהם בזרם המרכזי. דיבנגו הגיע בכבוד לגיל 86, והשבוע התבשרנו שהוא נמנה עם קורבנות נגיף הקורונה.
אלבר אודרזו, קווים למותו. לא צריך להיות גיק של קומיקס כדי להכיר את אסטריקס, הגיבור הגאלי שנלחם נגד הכיבוש הרומי ויכול לו בסיפור דוד וגוליית שראה אור לראשונה בצרפת בשנת 1959. את אסטריקס יצרו במשותף הכותב רנה גוסיני והצייר אלבר אודרזו, שסדרת הקומיקס הפכה למפעל חייהם. ואיזה מפעל: עד היום נמכרו 325 מיליון ספרי אסטריקס ב-107 שפות (כולל לטינית משום מה). הסיפורים עובדו גם לעשרה סרטי אנימציה, ארבעה סרטי לייב אקשן, סדרת משחקי מחשב, מחזמר וגם פארק אחד, פארק אסטריקס שממוקם צפונית לפריז וש-1.8 מיליון מבקרים מגיעים אליו מדי שנה.
גוסיני נפטר עוד ב-1977 ואודרזו המשיך לבדו ככותב ומאייר. ב-2011 הוא פרש בגלל כאבים כרוניים והוריש את אסטריקס לצייר ז'אן-איב פרי ולכותב דידיה קונרד. השבוע מת בגיל 92 מהתקף לב ובשיבה טובה.