אני חושב על גילה. גילה אלמגור. רק שלשום (שלישי) ראינו אותה מבריקה בתפקיד שרת התרבות בפרק נהדר של הסדרה הנהדרת "חזרות" בכאן 11. היא הסבירה שם לנועה קולר למה צריך להחליף בן זוג כל עשר שנים ואחר כך חזרה אליה וסיפרה איך נפרדה אחרי שנים מאהוב מיתולוגי שכבר היה ברגעיו האחרונים בבית חולים. גילה כבר בת 81, ועדיין יש בה את הלהט הזה. רק תנו לה את התפקיד הנכון, והיא תמריא איתו ברגע.
כשנגמר הפרק דיברנו קצת על כמה שהיא מיוחדת במינה, ואז הלכנו לישון. בבוקר (רביעי) הודיעו פתאום שיעקב אגמון, בן זוגה הנצחי, נפטר בגיל 91. בשיבה טובה והכל, ובכל זאת. בהמשך היום היא כבר יצאה לתקשורת ואמרה כמה מילים, היה ברור שהיא עוד לא מעכלת. ובאמת, איך אפשר לחשוב על גילה בלי יענקל'ה? הרי הזוג הזה, אחד המרכזיים בתרבות המקומית מאז שאני זוכר את עצמי, היה יותר מפאוור קאפל. גילה ויענקל'ה היו אלה ש"תרבות ישראלית" רשומה להם על המצח. איתה הם קמים בבוקר, איתה הם הולכים לישון. זאת המהות שלהם, ועל זה אנחנו חייבים להם לא מעט.
בטעם, בלי פחד
המפגש הראשון שלי עם יעקב אגמון היה בשנת 1965 בתיאטרון חיפה. אגמון הביא אז מאנגליה הפקה חדשנית של המחזה "פיטר פן". גילה אלמגור, צעירונת, נערית, בת 26, עפה באוויר קשורה בחוט בדרכה לנוורלנד, והותירה אותי המום. הייתי אז ילד בן שבע. כמובן שלא היה לי מושג מיהו המפיק הצעיר שהרים את הדבר הזה, או שיש בכלל בעולם דבר כזה שנקרא "מפיק". את גילה אלמגור אני מעריץ משם ועד היום.
כשהייתי בן 11 התחלתי לקרוא את השבועון החדש "להיטון" והבנתי שיש אדם כזה, המפיק יעקב אגמון. הוא הפיק אז מופע שכבש את הבמות בישראל, "איש חסיד היה". מין מופע להקה צבאית חדשני לזמנו, שהוקדש כולו לטקסטים יהודיים וחסידיים. ההורים שלי לקחו אותי לקולנוע "חוף" בחדרה, ואחר כך שרנו בבית שבועות ארוכים את השיר על "אברמל'ה מלמד", שעליו נאמר "אצל מי נופלת הפרוסה כשהחמאה תמיד למטה?". שנתיים אחר כך, כשהגיע לחדרה "ערב שירי נעמי שמר", כבר ידעתי להגיד לאמא שלי ש"זה של המפיק יעקב אגמון". היא מאוד התרשמה.
עשור וחצי אחר כך, כשהייתי עיתונאי תרבות צעיר במקומון "העיר", יעקב אגמון כבר היה האיש שהקים את תיאטרון בית ליסין, שם הועלו הצגות שלא התאימו לתיאטראות הגדולים והממוסדים מדי. באולם הקטן, למעלה, הועלו מופעים שעיצבו את שנות ה-20 שלי, כמו מופע היחיד של טליה שפירא המנוחה, ולהבדיל המופע הנפלא של קורין אלאל לכבוד צאת אלבומה השני "פירות אסורים".
אגמון היה אז כבר בן יותר מ-50, אבל הוא היה חסר גיל, קשוב, מחודד, נועז, מתעניין. היו לו שני דברים חשובים: טעם טוב וחוסר מורא. יותר מזה לא צריך. מכל עסקני התרבות ואנשי אחורי הקלעים המבוגרים שנתקלתי בהם, הוא היה כמעט היחיד - אולי לצדם של עדי סמל המנוח ממוזיאון תל אביב, ויוסי פרוסט יבדל"א - שהתעניין לשמוע דעות של אנשים צעירים, ולכן היה מעניין לדבר איתו.
לא כאן בשביל נדל"ן
העולם אכזר מאוד כלפי האנשים שמאחורי הקלעים. הם בעלי כוח ושררה, קובעים מדיניות, מחליטים על קריירות, חורצים גורלות בהינף יד, אבל הקהל הרחב לא באמת מכיר את שמותיהם או יודע להעריך את התרומה שלהם לחייו. הקהל לעולם יעדיף להעריץ את מי שבקדמת הבמה, ולא את זה שסידר להם את הערב המשגע. גילה אלמגור הייתה כמעט תמיד מפורסמת מאגמון אצל הקהל הרחב; רק בתקופה שהנחה תכנית ראיונות בערוץ הראשון הפך גם הוא, לכמה שנים, לשם שמוכר בכל בית.
עם מותו של האיש שהיה חתום על אינספור הפקות, מופעים, סרטים, קריירות ומה לא, חייבים להרים לכבודו את הכובע ולזכור שהוא היה אחד האנשים הכי משפיעים על התרבות הישראלית בכל שנות קיומה. אגדה מהלכת עם רשימת קרדיטים באמת אינסופית. הוא למשל היה הראשון שהימר על צדי צרפתי כבמאי, כשחוה אלברשטיין החליטה שהיא רוצה לעבוד על מופע יחיד. עשרות שנים אחר כך החליט ש"הבימה" תעלה מחזמר המבוסס על שיריו של צביקה פיק. "מרי לו", זה גם דבר שרשום על שמו.
כשאגמון לקח לעבודה את צדי צרפתי כבמאי צעיר, חלק מהעניין היה שצדי וחוה הצעירים כל כך רצו, והמפיק הממולח הבין שזה יהיה יותר זול מלהביא איזה במאי מפורסם. אבל אגמון לא היה איש שהונע על ידי כסף. הוא עבד כמו משוגע כל החיים, אבל רוב הכסף שהרוויח הושקע מחדש בהפקות שאתגרו אותו. ככה לדעתי יצא לדרך הסרט המופתי "מצור" (1969), בכיכובם של יהורם גאון וגילה אלמגור. ככה גם נתפר "עץ הדומים תפוס". אני בטוח שהוא הפסיד בקולנוע לא מעט. אגמון לא היה איש נדל"ן; הוא וזוגתו גרו עשרות שנים באותה דירת גג ברחוב ארנון. איש עם מוטיבציות כלכליות היה מזמן הופך לבעליו של כל הבניין.
דבר מדהים אחר בקשר לאגמון היה האנרגיה הבלתי נגמרת שלו. לא הכרתי אותו כאיש צעיר, אבל בעשורים המתקדמים של חייו הוא דהר כל הזמן קדימה, מתקן תוך כדי עשייה ותמיד רוצה עוד ועוד. עוד תקציבים, עוד הצגות, עוד מופעים. היה לו רצון אינסופי להנגיש תרבות לאזרחי ישראל, והבנה עמוקה שאיש תרבות צריך תמיד לבקר את השלטון ולא ללקק לו. כבר ב-1969 הוא העלה את ההצגה "כוח הכוח", שעסקה בהוצאתם להורג של אתל ויוליוס רוזנברג והכיל ביקורת עצומה על ארצות הברית. היו מחאות, ההצגה ירדה די מהר, אבל לא לפני שאגמון נלחם על הזכות להציג אותה.
האיש המציא עוד לפני בית ליסין את תיאטרון "בימות". הוא מינכ"ל בהמשך גם את "הבימה" וגם את "הקאמרי", המציא את התיאטרונטו ועל הדרך גם את המופע "בוסתן ספרדי". ב"בימות", שם כיכב יוסי בנאי הצעיר, עלה בסוף הסיקסטיז גם המחזה "הנערים שחבורה". זו הייתה הפעם הראשונה שהוצג בארץ מחזה על הומואים. בין שאר הקרדיטים היפים שלו, אגמון היה גם אחד מידידיה הראשונים של הקהילה ואיש שהבין לפני רבים אחרים שמגיע לנו.
אגמון היה איש סקרן שאהב גם לראיין. 50 שנה הוא שידר בגלי צה"ל תכנית ראיונות שבועית בשם "שאלות אישיות". יותר מ-1,300 כאלה שודרו. בשנים הראשונות הוא הסתובב ברחבי הארץ עם מופע במה באותו שם, שבו הציג בכל פעם מרואיינים אחרים. כשהוא הזמין אותי לתכנית - אם אני זוכר נכון זה היה לפני 25 שנה - הרגשתי שמה זה שחקתי אותה.
במותו ציווה
והיו כמובן יחסיו עם גילה. כמעט 70 שנה של חברות גדולה, ענקית. לא במקרה הם חידשו נדרים ארבע פעמים לאורך השנים. הוא היה תמיד המנהל הגדול, היא השחקנית הראשית. אבל אלה קלישאות שאסור להיכנע להן. יענקל'ה וגילה היו באמת מה שקוראים "זוג טוב", וביחד הם הקדישו את חייהם לדבר היחיד שעניין אותם: עוד ועוד תרבות ישראלית מקורית ומעולה.
בעמודי האינסטגרם של "ערב טוב" ו"ישראל בידור" הקדישו אתמול סטוריז למותו של אגמון. בשני המקומות הוא הוגדר כ"בעלה של גילה אלמגור", אבל זה באמת לא מה שחשוב. אנשים כמו יעקב אגמון יודעים שעבודת הקודש שהם עושים תישכח די מהר אחרי הסתלקותם; הם גם יודעים שבני דורי, שהם קצת שינו את חייהם, לא בהכרח יזכרו להם את זה. יעקב אגמון לפחות קיבל בחייו כל הוקרה אפשרית, אולי חוץ מפרס ישראל. הוא ידע שמכירים בתרומתו. אני בטוח שאילו הקורונה הייתה מגיעה לפני עשור, הוא היה זה שמקים קול צעקה מול יחסה של הממשלה לתרבות. אלא שהקורונה הגיעה לעולם כשכבר לא נותר בו כוח. מי שאהב אותו ורוצה להמשיך את דרכו, אמור עכשיו להילחם את מלחמתה של התרבות בממשלה הלא מתפקדת שלנו.