"רפסודיה בוהמית" הוא חוויה מוזיקלית מדהימה – כלומר, בתנאי שתראו אותו באולם גדול, עם מערכת סאונד מעולה. לא צריך להיות ממש "מעריצה" כדי ליהנות. נדמה לי שכל אדם שהשירים האיקוניים האלה צרובים לו בתודעה ייהנה מהשעתיים האלה, שהולכות בקלילות וביעילות מתחנה לתחנה בקריירה המוזיקלית, כשכל שיר מקבל סוג של העצמה.
גם אם הדברים לא נראו ככה בדיוק באולפן ההקלטות הכפרי שבו הקליטו במקור את האלבום "לילה באופרה", הסצנה שבה נוצר השיר "רפסודיה בוהמית" מרגשת מאוד. כך זה מתקדם עקב בצד אגודל דרך רגעים בלתי נשכחים, למשל הקונצרט הענק בסאו פאולו ב-1981 מול 130 אלף איש (!), או הרגע המרגש רצח שבו הקהל שר את "Love of My Life". כך הלאה עד שיאו של הסרט, שחזור כמעט מדויק של ההופעה של קווין ב"לייב אייד" בקיץ 1985.
איכותו של השחקן רמי מאלק בתפקיד מרקורי היא בלתי נתפסת כמעט. עבודת השחזור המוזיקלית - שעליה היו אחראים בראיין מיי ורוג'ר טיילור, שגם שכרו את שירותיו של מרק מטרל, החקיין מספר אחת בעולם של מרקורי - היא על סף שלמות. אם אתם רוצים לשמוע את השירים של קווין ולחוש שהם ממש נוצרים מולכם, הגעתם למקום הנכון. מעט מאוד סרטים בהיסטוריה הצליחו לשחזר ככה רגעים מוזיקליים, מקרה נדיר שבו תקציב עתק מביא לתוצאה ששווה את ההשקעה. עד כאן הדברים הטובים.
אתם יודעים, בשביל הילדים
כדי ליהנות מ"רפסודיה בוהמית" צריך קודם כל לקבל באהבה את העובדה שהתסריט שלו פשטני ונטול עומק. כל האירועים הביוגרפיים מסומנים ביד גסה למדי ולדמויות אין שום רבדים או מורכבות: ההורים הפקיסטנים הם שמרנים, חברי הלהקה חסרי אופי והמנהלים תמיד רשעים. החל בארוחת הערב הפותחת בבית משפחת בולסרה (שמו המקורי של מרקורי) בלונדון ועד שיחת האיחוד המרגשת של חברי הלהקה לפני ההופעה בלייב אייד, הכל טריוויאלי, לפנים, טלנובלי במקרה הטוב. מעבר לקלוז-אפים הממגנטים של מאלק, אין בסרט הזה הרבה במה להיאחז. אפילו הסיפור של קווין מסופר בקווים מאוד כלליים: אם לקבל את גרסת הסרט, אז הקמת הלהקה, הטיפוס שלה לצמרת והשנים הטובות היו כמעט "Non-story", באווירת "כן זה קרה ונורא הצלחנו, הכל בזכות המוזיקה הנהדרת".
מאחר שהייתה התעקשות על כך ש"רפסודיה בוהמית" יוגדר בארצות הברית כ-PG13, כלומר סרט שבני 13 כבר יכולים לראות בקולנוע (או בבית) לצד הוריהם, הוא נוקה לחלוטין מכל מה שאסור להראות לילדים. למשל סמים: רק בסצנה אחת נראה את מרקורי ליד שולחן מלא בשאריות קוקאין, אבל המילה לא נאמרת ואשתו לשעבר שנכנסת לחדר רק מטיחה בו ברכות: "מה אתה עושה לעצמך?". בסצנה אחרת נותן לו המנהל שלו כדור אדום-צהוב שנראה כמו נגד כאב ראש; המנהל האחר שנמצא שם רק מביט לעברם. וכמובן שגם סקס אין בסרט. שתיים-שלוש נשיקות קצרצרות. אמאל'ה. די מגוחך לנסות לספר את סיפורו של אחד האנשים הקיצוניים בתולדות המוזיקה באופן מכובס שיתאים לבני עשרה. אולי עדיף היה מסע מוזיקלי בסגנון "כך נולד שיר", שאין בו בכלל ניסיון לספר "סיפור אמיתי".
אבל זה עוד כלום לעומת הסרט האחר שיש ב"רפסודיה בוהמית", סיפורו של פרדי מרקורי ההומו או הביסקסואל (תלוי אין מסתכלים על זה). חייו של האדם האקסצנטרי הזה, שמת מאיידס, מטופלים באופן מקומם ומרתיח. אין דרך להתחמק מזה: מהזווית הלהט"בית, "רפסודיה בוהמית" הוא סרט מתועב. הוא מזכיר סרטים שמרניים משנות ה-50, ההומופוביה שלו ממש נשפכת מהמסך. בואו נגיד שאולי זה סרט לבני נוער, אבל לא לבני נוער להט"בים. כשיצאתי מההקרנה לרחוב לקח לי בערך שעה להסדיר את הנשימה, וככל שעבר הזמן כך הרגשתי יותר רע.
הוקוס פוקוס, אתה הומו מסריח
"רפסודיה בוהמית" מנסה לתאר עולם כזה: היה היה זמר מצליח שהפך לכוכב בינלאומי. הצרה היא שהוא נפל ל"דבר הזה", הפך להומו ולכן גם נענש, קיבל איידס ומת. אין שום חיבור נניח בין היותו הומו ליצירה שלו, לקריאטיביות שלו, למנוע שהפעיל אותו. בתחילת הסרט פרדי הוא בחור קצת משונה, לבוש צבעוני אם כי ברוח התקופה. הוא מתאהב במוכרת בגדים חביבה, שמיד מפרגנת לו בגדים זוהרים ברוח הגלאם-רוק של תחילת שנות ה-70.
פרדי מתאהב במרי אוסטין ומתחתן איתה. מאותו רגע היא המלאך, האדם הנפלא בתבל שכל מגע איתו הוא חיובי ומעצים. בתור בנזוגה, פרדי הופך לזמר קיצוני שכובש את הקהל. איש לא מדבר על זה שהוא קורא ללהקה שלו "קווין", המילה הסבנטיזאית ל"אוחצ'ה". אין אזכור לדיויד בואי ולתדמית הביסקסואלית שלו, או לפתיחות מינית בכלל. פרדי בסרט אינו מתייחס לעצמו כמעט כאל "מלכה", ואם כן, זה בהקשר שמנוקה ממנו האלמנט הנשי. על הבמה הוא פרוע, בבית הוא מופנם ומהורהר. לפעמים יוצא לו משפט ביצ'י. זהו. רק כשהוא יוצא לסיבוב הופעות ראשון וארוך באיצטדיונים של אמריקה פתאום קורה לו האסון.
קבלו את הסצנה המכוננת: על המסך נכתב "Midwest USA", כאילו שאם יכתבו "אוהיו" הקהל יתבלבל ולא יבין איפה זה. פרדי מדבר בטלפון ציבורי עם מרי שנמצאת בלונדון. עיניו נמשכות לנהג משאית חתיך ומזוקן שיורד מרכבו, עושה לו עיניים ואז נכנס לשירותי גברים תוך שהוא שולח מבט גברי מפתה. כמובן שלא רואים את פרדי נכנס אחריו, אבל אנחנו מבינים ש"הוא נפל ברשת של ההומואים". כך, ממבט אחד מכשף, פרדי מרקורי הופך מסטרייט שמאוהב באמא תרזה להומו מסריח שרודף אחרי גברים בתאי שירותים.
הסצנה הבאה: אחד המנהלים בחברת התקליטים שמאוהב בפרדי מנשק אותו במפתיע נשיקה צרפתית. הכישוף הושלם. הטאלנט לא עוצר אותו אבל מסביר לו שהם לעולם לא יהיו זוג, וכך הופך האיש הזה, פול שמו (בכיכובו של אלן ליץ' הנפלא, טום ברנסון האהוב מ"דאונטון אבי"), למנהל/ משרת של פרדי. מפיסטו מודרני, האיש שיביא לו גברים אבל בתמורה ישתלט על נשמתו ויהפוך אותו לה-ו-מ-ו. בסצנה הבאה, פול ההומו הרשע מפיל אותו עוד יותר עמוק לסבך: לפני ההופעה הענקית בברזיל אנחנו שוב רואים את פרדי מדבר בטלפון עם מרי, ואז פול ההומו קורץ לו. הוא הביא איתו חתיך ברזילאי.
קאט ואנחנו בבוקר המחרת. החתיך בתחתונים על הספה. פול לבוש על הכיסא ופרדי יוצא מחדר השינה ואומר לו: "תסלק בבקשה את החברים שלך מכאן". תודה באמת. בסצנה הבאה פרדי ומרי בביתם בלונדון, עגמומיים ומרוחקים. הוא אומר: "אני חושב שאני ביסקסואל". היא עונה "אתה הומו" ונושאת מונולוג מחריד על כך שידעה שהוא כזה והעלימה עין. ועדיין מרי לא כועסת, רק עצובה. היא תתמוך בו לנצח.
מכאן כבר באמת מתחיל נרטיב מעורר הקאה. פרדי גלמוד, כל הזמן לבד בבית, לובש חלוקי משי. פול מארגן לו מסיבה שבה הוא בעיקר פוגש הומואים ריקניים שרוצים רק לשכב עם התהילה. אין לו אף חבר בעולם ולכן הוא נאלץ לרוץ במועדונים של ניו יורק, במונטאז'ים שבהם רואים בעיקר גברים בבגדי עור על רקע אדום (דם?) שמזכירים, ואולי לא במקרה, את התמונות מתוך הסרט ההומופובי מכולם - "Cruising" בכיכובו של אל פצ'ינו. לכולנו ברור שפרדי יקבל איידס (אנחנו הרי יודעים את זה), והאיידס הוא העונש שלו על חיי הפריצות, האנוכיות ומה לא.
אם תרצו, איידס זו אגדה
מי שלא הבין עד כאן שהומואים זה נורא ואיום, יקבל לסיכום את השיעור הסופי לפנים. כשהוא נכנע בסוף להצעה להקליט אלבומי סולו ולחתום על חוזה ענק עם חברת התקליטים (כמובן בעצת אחיתופל של ההומו שמנהל אותו), מרקורי מוצא את עצמו בווילה במינכן, מוקף באנשים שרק רוצים לנצל אותו. פול מביא לבית שהם חולקים עוד ועוד הומואים לשעשועים, אף אחד מהם כמובן לא מתעניין בפרדי עצמו.
כשהוא כבר יודע בלב שהוא נגוע בנגיף, פרדי מגרש את פול וחוזר ללונדון להתאחד עם חבריו האמיתיים מהלהקה. בהזדמנות חגיגית זו הוא גם יוצא לחפש איזה בחור טוב, ג'ים האטון, שאיתו התנשק פעם בביתו אחרי אירוע. הבחור ההוא אמר לו שימצא אותו, שהוא "יודע מי אתה ומה אתה רוצה" או משפט קלישאתי מהסוג הזה. ועכשיו פרדי יודע. הוא כמובן מוצא את ג'ים שמלווה אותו ל"לייב אייד" והסרט נגמר בהפי אנד.
בחיים האמיתיים, האטון היה בן זוגו של מרקורי עשור שלם. הוא עצמו היה נשא HIV. כל הדברים האלה כמובן אינם בסרט; מה שכן יש זה תמונות מצהובונים על "הגברים בחייו של פרדי" וסצנת ריאיון דוחה שבה כתבי רכילות אנגלים מתעקשים להבין אם הוא הומו ואם הוא נגוע באיידס.
הסצנות הללו דוחות בעיקר כי מרקורי עצמו אינו מגיב להן. אין בסרט דמויות מלבד חברי הלהקה ומנהלים, אין אזכור למה שקורה מסביב. הרי אלטון ג'ון יצא מהארון כביסקסואל ב-1977 (וכהומו ב-88'), ובאייטיז כבר היו מסביב מוריסי, מרק אלמונד, ברונסקי ביט ועוד ועוד. פרדי מרקורי לא חי בחלל ריק. קרו דברים בלונדון. אבל בסרט מנסים לרוקן את החלל ככל האפשר. למשל כבר בתחילת הסרט, במפגש עם שדרן הרדיו ההומו קני אברט שהשמיע את "רפסודיה בוהמית" בפעם הראשונה ובעצם יצר את ההייפ סביב השיר: צריך להיות בלש כדי לקלוט שם רמז לכך ששני ההומואים היו באיזה סוג של קשר. מצד שני, בשלב הזה פרדי עוד בכלל לא הומו, אלא בחור עם שיניים גדולות שמאוהב בנסיכה. לך תבין.
יש לי תחושה שיוצרי הסרט כלל לא מודעים למסמך הנורא שיצא מתחת ידיהם. הרי הבמאי, בריאן סינגר, הוא ביסקסואל מוצהר בעצמו (אם כי אדם שעל סמך ההאשמות שהועלו כלפיו, לא הייתי ממש בוחר בו לייצג את הקהילה). סינגר ושות' רצו לעקוף את מה שלא קל לעיכול ואסור להראות לבני נוער, אבל מה שיצא להם זה סרט ריאקציוני ומכעיס עד בלי די. אני אפילו מבין את הרצון של מפיקי הסרט להתרכז בחוויה המוזיקלית; סבבה, הבעיה היא שפרדי מרקורי היה דמות להט"בית מאוד משמעותית. הלהט"ביות שלו הייתה חלק מניע בחייו. כל מי שראה פעם וידאו שלו בהופעה חיה מבין במה מדובר. ואילו בסרט כל העסק הזה מוצנע, משונמך למניירות בימתיות. והכי גרוע, הסרט נגמר אחרי "לייב אייד". את עניני האיידס הלא נעימים, הגסיסה והיציאה מהארון, מסכמים שם בכתוביות סיום על רקע קטעי וידאו אמיתיים של מרקורי. אני מודה שבקטע הזה כבר ממש התפוצצתי.
זה אולי נשמע קצת חסר הגיון, אבל "רפסודיה בוהמית" הוא בו-זמנית חוויה מוזיקלית נהדרת וסרט הומופובי מסריח. בתור אדם מבוגר, היה לי די קל לאטום את עצמי להומופוביה ולהמשיך ליהנות מהמוזיקה. אבל בדיעבד, הרעיון שאנשים צעירים ברחבי העולם יקבלו עכשיו את המסרים החשוכים האלה, ועוד באופן עקיף, מקומם אותי מאוד. אם אתם שולחים אותם לסרט הזה, לפחות תסבירו להם כמה הנרטיב שלו משוקץ.