"בטווח הפספוס" היא הצגת יחיד חדשה, כמעט קומדיה רומנטית, על רומן בין ישראלי מיפו לצרפתייה. הרומן מתרחש על רקע פסטיבל תיאטרון שעובר מאביניון לפריז, והטריק המשעשע בעלילה הוא שאחרי שהגיבור נואש מכל תקווה לזכות בבחורה, הוא מאמץ ב"תנו לחיות לחיות" כלבה וקורא לה קייט. הוא כותב בפייסבוק סטטוס שבו הוא אומר משהו על קייט ששינתה את חייו, ומאותו רגע כל הבחורות, כולל זו ששברה את ליבו, מתחילות להתעניין בו.
ההצגה הזו, שהיא מקסימה מאוד, ראויה להיות מוצגת בכל היכל תרבות ומתנ"ס ברחבי הארץ, אבל אני בספק אם זה יקרה: המחזאי והבמאי הוא שרדי ג'ברין, והשחקן הוא איברהים סאקאלה, ושניהם ערבים.
העובדה שהגיבור הוא ערבי ישראלי נוכחת במחזה באופן עדין ומתוחכם. את כל הסיפור איברהים נאלץ לגולל בפניו של איש הביטחון בשדה התעופה במרסיי בדרך לארץ, שכן הבחורה שאתה ניהל רומן, נהאייה שמה, היא במקור מאפגניסטן. ערבי מיפו שמנהל רומן עם בחורה מאפגניסטן, בטוח יש כאן איזה סיכון בטחוני.
ועדיין, "בטווח הפספוס" הוא מחזה לגמרי לא פוליטי, או לפחות מחזה שמנסה להיות כזה. הדבר היחיד שפוליטי בו הוא העובדה שכתב וביים אותו ערבי, ומשחק אותו ערבי, בערבית, ודוברי עברית צריכים לקרוא כתוביות בזמן ההצגה. וזה די מספיק. רק לפני כמה שבועות העלה שרדי סטטוס בפייסבוק שבו כתב משהו כמו "לפעמים אחרי שאתה מסיים את בדיקות הביטחון בשדה התעופה בא לך להרוג מישהו". אחרי כמה שעות הוא מחק את הסטטוס. מה הוא צריך לחמם את האווירה?
שרדי הוא במקור מאום אל פאחם, לה הוא קורא בשם חיבה אום, כך שכששואלים אותו מאיפה הוא, הוא עונה "מהאו"ם". כמו יוסף סוויד, מירה עוואד וקלרה חורי, שרדי הוא שחקן מוכשר שמנסה למצוא את מקומו בעולם שבו לרוב הישראלים היהודים אין יותר כוח לערבים שגרים בינינו, במיוחד ברגע שהם פותחים את הפה ומדברים על המעמד שלהם כאזרחים או כל דבר שדומה לזה.
מי רוצה לדבר על דני דנון?
ההצגה עלתה בינתיים פעם אחת בתיאטרון הערבי עברי ביפו, מול קהל של 30 איש שרובם שחקנים יהודים וערבים, חברים של שרדי (ההצגה הבאה תהיה ב-14 לחודש, יום רביעי הקרוב). היא התקיימה בערב חורף מצחיק, תחילת השבוע של פורים. בחמאם שליד הייתה איזו חתונה של יוצאי חבר העמים, שאליה הגיע הרבה מאוד קהל אלגנטי בסגנון רוסי. במועדון הכליף ממול חגגו עוד סבב של "מלכות המדבר" עם מלא נשים מועצמות שאוהבות לשיר ביחד "תעשי רק מה שאת אוהבת".
אנחנו עמדנו מחוץ לתיאטרון, חבורה תל אביבית קטנה שכללה יהודים, נוצרים ומוסלמים. רציתי לדבר איתם על ההופעה המאלפת של חנין זועבי ב"מצב האומה", אבל זה לא התאים. היה לי נדמה שאם אני אעלה את הנושא, אני אכריח את כולם לדבר שוב על פוליטיקה ועל המצב ועל דני דנון. ומי באמת רוצה לדבר על דני דנון בשעת ערב נעימה?
אז במקום לשתף את כולם, ניסיתי להבין בעצמי אם ההופעה הזאת של זועבי היא באמת משמעותית. האירוע הכי משמעותי השבוע ביחסי יהודים וערבים התרחש כמובן למחרת ב"האח הגדול", כשסער הסביר לחבריו הנדהמים מדוע הוא לא אוהב לשיר את ההמנון שערבים אינם יכולים לשיר. דווקא האירוע הזה, שאותו ניהלו גיבורי ריאליטי שהם כאילו לא כשירים לשום דבר, היה כמעט מטלטל. מול ארבעים אחוזי רייטינג הסביר סער שיש בעיה עם המנון שחלק מהאזרחים לא יכולים לשיר. מיד אחר כך הראו אותו מציג בפני חבריו מחזה על סדאם חוסיין. וכצפוי צבי, בתפקיד הישראלי הגס רוח שאפילו לא מוכן להקשיב, נהם מסביב כמו משוגע.
ועדיין, צריך להתעכב רגע על ההופעה של זועבי, שהפכה מאז המרמרה לאדם הכי שנוא בישראל. יתכן שזאת הייתה טעות מצידה לעלות על המרמרה. יתכן שאילו ידעה מראש איך זה ייגמר לא הייתה עולה. אבל אי אפשר להתעלם מכך שזועבי, אישה משכילה וחילונית, אומרת דברי טעם. היא מאמינה גדולה בדו קיום, ורוצה להיות אזרחית כמו כולם. בדיוק כמו שקרה כבר בשטחים, מי שלא רוצה לדבר היום עם זועבי יצטרך בעוד כמה שנים לדבר עם מוסלמים דתיים בסגנון החמאס, שכמו כל האנשים הדתיים בכל הדתות, הדיון איתם הרבה פחות נעים.
אז נחמד שבאותו שבוע דנה הערבייה מנצרת עלתה שלב ב"דה ווייס", ושיש לנו מלכת חן ערבייה. אבל האמת היא שעד שלא נקשיב לחנין זועבי, יהיה פה תוהו ובוהו. מה גם שהיא עדיפה בכל רגע נתון על דני דנון, שרוצה להקים ועדה שתחקור את נאמנותם של חברי הכנסת הערביים או משהו דוחה מהסוג הזה.