מה שקרה השבוע בכנסת בהצבעה על ברית הזוגיות – ותכלס על נישואים חד-מיניים - היה מקומם ומצער. גם מכיוון שהתוצאות היו כל כך קרובות, והקואליציה לא באמת הפעילה לחץ. 41:38? מספיק שאורלי לוי ואחמד טיבי היו מגיעים לכנסת ומצביעים בעד, ורועי פולקמן מכולנו לא היה ממהר כל כך להרים את היד, ובום! היינו עושים היסטוריה. אבל זה לא קרה. וככה, דווקא לקראת יום חגנו, כנסת ישראל שלחה לנו מסר ברור: אנחנו לא שמים עליכם. אף אחד מכל 120 חברי הכנסת לא לקח אחריות, לא באמת התרכז, לא הרגיש צורך לעשות מעשה. תחושה מחורבנת.
אבל אנחנו לא ניתן להם לקלקל לנו את החג, אז בואו נלך על הדברים הטובים. ואצלנו בישראל הדברים הכי טובים קורים אצל הנוער ובקהילה הטרנסית. השבוע מגיעה לסיומה עוד עונה של סדרת הטלוויזיה לצעירים "שכונה" של גיורא חמיצר ונועה פניני (משודרת בערוץ "טין ניק" לצופי הוט). במשך העונה האחרונה היה די ברור שרחלי, שיצאה מהארון כלסבית (תותי ניניו), מתקרבת מאוד לדורי (יעל פרלמן). נהיה שם רומן שכזה, ולכבוד חג הגאווה יתנשקו סוף סוף שתי הנערות בפרק הסיום. נשיקה לסבית ראשונה בסדרה דרמטית לנוער. 23 שנה אחרי הנשיקה של תומר ואיגי ב"פלורנטין", ש"טלעד" ניסתה להסתיר ו"לעדן", גופי השידור מקדמים את הנשיקה ומייחצנים אותה. הכנסת אולי לא השתנתה; העולם כן.
אבל את העין שלי משך השבוע דווקא פרט נחמד אחר קשור ל"שכונה": קבלו את כוכב הנוער אוריה חורש.
הגבר שלא חיכה
ב"שכונה" מגלם אוריה נמרוד שיינפלד, בן הטובים הרשע. בחיים הוא טיפוס שונה לגמרי. לאחר שלמד תיאטרון בתיכון תלמה ילין, הוא איכשהו התבלבל והחליט שלא יהיה שחקן. זה למרות אהבתו העצומה לשייקספיר והחלומות שלו להיות מקבת או אותלו, מה שיבוא קודם. אז הוא נסע לטיול, ובערב מקרי בלב לונדון נתקל פתאום בסר איאן מק'קלן, אולי ההומו המשמעותי ביותר בעולם התיאטרון.
אוריה לא התבייש ופנה לסר מק'קלן. זה נגמר בשיחה ארוכה על ספסל עם כוס בירה ביד, וכשמק'קלן נעלם לעבר החשיכה, חורש הבין שהוא חייב להיות שחקן. שזה גדול ממנו. הוא חזר לארץ, התקבל ל"שכונה" וחייו חזרו למסלול המתוכנן. אלא שהרצון להיות גם שחקן תיאטרון רציני לא עזב אותו והוא החליט ללכת לבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין וללמוד ברצינות שלוש שנים. עכשיו הוא שם, שנה ראשונה, ולכן חוץ מאשר ב"שכונה" אפשר לראות אותו רק בהצגות תלמידים. אני בטוח שאוריה עוד יהיה שחקן חשוב שכולם מעריכים. אבל אני מפנה אליו זרקור דווקא השבוע מסיבה נוספת: אוריה הוא הישראלי הראשון שיצא מהארון בראיון לאתר הנוער "פרוגי".
כמו שקורה בסדרות האלה, ההתעניינות הרצינית באה מצד אתרי הנוער. בהשקת העונה השלישית היה מתח סביב היציאה המתוכננת של רחלי מהארון. שאלו את כולם מה הם חושבים על זה שתהיה העונה "דמות גאה" בסדרה, ואוריה פשוט לא התבלבל. הוא הישיר עיניים למצלמה ואמר: "בתור אדם גאה, אני חושב שזה מאוד מאוד חשוב". הוא לא התכוון להגיד משהו דרמטי, אבל נראה לו טיפשי לא לענות על השאלה או לענות עליה בהתחמקות.
אוריה חורש לא חישב חישובים. הוא לא חיכה לראיון שער ב"ידיעות אחרונות" או ל"הזדמנות נכונה" או לכל אחד מאותם תירוצים מקובלים. זה היה הרגע, זאת הייתה השאלה. בפעם הראשונה שזה קרה הוא עשה את הדבר הנכון. אפרופו חברי הכנסת שידעו או לא ידעו על ההצבעה השבוע, שפחדו מדוד אמסלם, שאלוהים יודע מה. באופן הכי פשוט, אוריה ענה לשאלה והפך לאחד מגיבורי השנה שלי.
עכשיו רק נשאר לחכות שימצאו תפקיד בסדרה לרומי אברג'יל, הנערה הטרנסית ששברה את כל תקרות הזכוכית והפכה לכוכבת סדרת הנוער "בנים ובנות". זה לא שהיא בבית ומחכה: אברג'יל והאימא המדהימה שלה אילנית עסוקות מעל הראש עם 58 קלף עוקבים באינסטגרם, לימודים וערוץ הילדים. אבל צריך לזכור את רומי כשחושבים על כל הפחדנים בכנסת, ועל פחדנים בכלל. תראו מה ילדה אחת עם אמביציה יכולה לעשות. זה לא מובן מאליו, גם לא כשעוברים לנושא הבא: המוסף שהוציאו השבוע ב"גלובס" לכבוד אירועי הגאווה.
האישה שלא התביישה
המוסף של "גלובס" מציג לראשונה בתולדות המדינה רשימה של להט"בים בכירים במגזר העסקי והציבורי. מאיתן גינזבורג, ראש עיריית רעננה הטרי, ועד סיגל יעקבי, כונסת הנכסים הרשמית של המדינה. ממיכל רומי, המייסדת של "מקאן ואלי", ועד אורי רוזן, המנכ"ל התותחי שלנו (גילוי נאות!) כאן ב"מאקו".
את המוסף הזה דחפה קבוצה פעילה מאוד בשם LGBTech. בראשה עומד שחר גרמבק, שמנסה להרים את הפרופיל הלהט"בי בחברות ההייטק הגדולות כמו שמקובל באמריקה. כמובן שמול הרשימה המעולה יש גם רשימת חסרים - הרשימה שלא פורסמה, אנשים שרובם חשובים עוד יותר ממי שכן מופיע ברשימה, אבל מפחדים להיות בה. רוב המשתפנים הם פשוט שפנים, אבל יש גם כאלה שעדיין צריכים להסתתר. למשל שני בכירים בהייטק מהקהילה הטרנסית שמפחדים לצאת מהארון בעבודה. כן כן, בחברות הייטק עדיין יש טרנסים שנאלצים להסתיר את זהותם. לכן יש במוסף גם שלל כתבות על הבעיות של טרנסים בסביבת העבודה.
כאמור בחרתי ללכת על המשמח, ולסיום אני רוצה להתמקד באישה רצינית: אסנת הבר קוטון, המנכ"לית של רשת אנקורי, אחת מרשתות החינוך הפרטיות החשובות בישראל. אני מכיר אותה הרבה שנים, ולאורכן היו לי איתה הרבה ויכוחים על הצורך בנראות של א.נשים מסוגה. במשך שנים היא הייתה מחוץ לארון בפני כל העולם, אבל לא הסכימה להיחשף בתקשורת. טענתי בפניה שזה שולח מסר רע מאוד לתלמידי הרשת, אבל לא הצלחתי לשכנע אותה.
עברו כמה שנים, וגם הבר קוטון הבינה כמה זה חשוב - כמעט טריוויאלי - שהיא לא תתבייש. וכל הכבוד לה. היא מפארת את הרשימה של "גלובס" ואומרת שם דברי טעם. אז ברוכה הבאה אסנת, איזה כיף שבאת. תבואי מחר לצעוד במצעד ואולי תארגני לקראת סוף שנת הלימודים את כל התלמידים של אנקורי. שישלחו מכתבים אישיים לחברי הכנסת שהם תומכים בהם, ויגידו שהם רוצים שגם המנכ"לית אסנת תוכל להתחתן בישראל. חג גאווה שמח.
