הוצאתי ויזה לאמריקה. זה לא היה פשוט. ליתר דיוק, זה קרה ממש רגע לפני שחשבתי שבמקום להוציא ויזה, אני הולך להוציא את העצבים שלי על האמריקני הראשון שמזדמן לדרכי, גם אם זה יהיה ברק אובמה בכבודו ובעצמו. הוצאתי ויזה לאמריקה, ואני מרגיש עכשיו כמו שילוב של גאון מחשבים ומתכנן אסטרטגי, שהצליח לגבור על המערכת ולנצח את הממשל האמריקני כולו.
אני מניח רגע בצד את הדרישה לשלם כמעט 600 שקלים במזומן בלבד, ממש כמו בשוק, אין צ'קים, אין כרטיסי אשראי, כי נקודת המוצא היא שאם אתה רוצה ויזה לארה"ב אתה כנראה נוכל שמתכוון לשלם להם בהמחאות ללא כיסוי. גם הדרישה למכתב ממקום העבודה (למה לא מכתב מההורים?!) וההתעקשות לקבל עשר (!) טביעות אצבעות (לא אחת, עשר! למה לא בדיקת רקמות?!), התקבלה בהבנה. בכל זאת, אם החבר'ה של בין לאדן היו מתבקשים להביא מכתב מהעבודה, הפיגוע הנורא של ספטמבר לא היה מתרחש כנראה.
אבל מה זה לעזאזל הטופס הזה, שצריך למלא דרך האינטרנט, ורק דרכו?! רשימה של 3,500 שאלות, קלוץ קאשעס, ערימה של מידע לא חשוב, לא רלוונטי, שאני מוכן לשלם עוד 600 שקלים במזומן אם יוכיחו לי שמישהו בכלל קורא אותו. האם אבא שלך עובד באמריקה? האם אמא שלך עובדת שם? ואם כן איפה? ולמה? וממתי? וציין בפירוט את כל חמשת הביקורים האחרונים שלך באמריקה, והאם עמדת אי פעם בראש ארגון טרור, ואם כן - למה? והאם זה היה במסגרת אחד מחמשת הביקורים?
מילא להקדיש יום שלם למילוי הטופס הוירטואלי. אבל מה עושים עם הגזירה, שבטח עברה את אישור הקונגרס והסנאט גם יחד, המחייבת אותך להספיק למלא את כל זה ב-20 דקות! ובכל פעם שאתה מגיע ל-20, ועדיין לא סיימת לפרט את כל ביקוריך באמריקה או להגיד אם אתה תומך בהפיכה מזוינת, המחשב זורק אותך לנקודת ההתחלה ומחייב אותך להתחיל שוב את הכל מחדש.
ואחרי שאתה מגייס שלושה בני משפחה – אחד מקריא את השאלות, השני עונה והשלישי מקליד, ומסיים בהצלחה עם הבאזר – דורשת ממך שרת החוץ האמריקנית (או מי שזה לא יהיה שכתב את הטופס הזה), לטעון צילום פורטרט. אתה טוען, והתוכנה טוענת שהוא לא בפוקוס. אתה טוען צילום בפוקוס, אבל התוכנה קובעת שהדמות לא מביטה ישר למצלמה. אתה מוצא בבוידעם צילום שלך בפוקוס ומביט היישר אל בין עיניו של ג'ורג' וושינגטון – אבל התוכנה פוסלת גם את התמונה הזאת. ברור, איך לא שמת לב שיש רווח חשוד בין קצה הפדחת שלך לשוליו העליונים של הצילום?!
ואז מגיע היום הגדול. אתה ניגש עם המסמכים למחלקת הויזות של השגרירות האמריקנית ברחוב הירקון. המאבטחים (המאוד מאוד חביבים, ומאוד מאוד ישראלים ובעלי הגיון, אבל חייבים למלא את תפקידם, מה לעשות), אומרים לך שאי אפשר להיכנס עם טלפון. אפשר להפקיד אותו בחנות סמוכה. אתה הולך לחנות הסמוכה, מפקיד, משלם וחוזר, אבל אז מתברר לך שהארנק שלך גדול מדי. צריך להפקיד גם אותו. מותר להיכנס בשערי הממלכה רק עם מפתחות, מסמכים וארנק קטן, שיהיה בפוקוס ויביט ישר.
בסוף קיבלתי ויזה. אני נוסע לאמריקה. אני כשיר. עברתי את כל המכשולים. ונשארה לי רק שאלה אחת: האם עובדת היותה מדינה גדולה, הכי גדולה, מותירה לארצות הברית של אמריקה את הזכות להיות גם כל כך מנג'סת?!