אני כבר רגיל לאייטמים תקשורתיים שיורדים על היהדות, אבל כשקראתי את הטור של מעין רודה "אם מסטיק נחשב חמץ, זו דת קטנונית ומרושעת", משהו בכל זאת נצבט לי בלב. ניכר שהכותבת, בניגוד לרוב אלה שמטנפים על היהדות, לא הגיעה ממקום של שלילה אוטומטית. היא כן מנסה להבין, כן מנסה לקלוט את השפה. אבל משהו שם משתבש בדרך, וגורם לה לחשוב משום מה שהישיבות מלאות באנשים שמנסים להבין כל היום לאיזה צד יש לערבב טחינה בשבת, ואיך להקשות על החיים באופן כללי. אז אנסה להסביר.
לפני הכל, בואו נסכים שיהדות היא בין התחומים היחידים בעולם שבהם כל אדם נטול כל רקע וידע בסיסי מרשה לעצמו להביע דעות מנומקות. לי, לדוגמה, אין מושג באלקטרוניקה, בבניין או במכונאות, ולכן לא אתווכח עם טכנאים, בנאים או מוסכניקים על המקצוע שלהם, מתוך הבנה פשוטה שפשוט קטונתי. מקסימום אבקש לשמוע חוות דעת שנייה. לעומת זאת, עם ישראל משופע באנשים שלא יודעים מה ההבדל בין תפילין לצ'ולנט, אבל הם מלאי דעות כרימון על כל דבר שריח יהדות נודף ממנו. כך, עם כל הכבוד, אי אפשר לנהל ויכוח אינטליגנטי ורציני. בדיוק בגלל זה רמת הדיון סביב נושאי דת נמצאת ברמה כל כך נמוכה.
זה רדיו זה?
ובכן, מעין רודה מעוניינת להכיר את העולם החרדי דרך תחנות הרדיו הדתיות והחרדיות. אני מסכים איתה – הרדיו החרדי עושה שירות גרוע, במידה וחילוני נופל עליו סתם באמצע היום. גם אם עוסקים שם בנושאים שברומו של עולם, כמו איך להוציא בורג מקומקום כדי להכשיר אותו, זה בגלל הפיקנטריה ולא בגלל שזה באמת מה שמעסיק אותנו, הדתיים. וכשרודה מקשיבה לדקדוקי ההלכות האלה בזמן שהיא עוד לא יודעת מה זו הלכה, כיצד פוסקים הלכה, מהם מקורות ההלכה, ומדוע כל הקטנוניות הזו בעצם מעניינת את אלוהים – זה כאילו שהיא ניסתה לקרוא טקסט בכתב ברייל, ולאחר מישוש ראשוני החליטה שמדובר בשטויות והבלים. אלה ממש לא שטויות. תלמדי – תביני.
אבל ללמוד יהדות מתחנות רדיו, זה כמו ללמוד תכנות בזמן שלא מכירים אפילו את אופיס. לשם הדוגמא, אם חרדי ממאה שערים היה מנסה ללמוד על הציבור החילוני מאתר mako, מה הוא היה מסיק? שמדובר בציבור שכל עולמו מורכב מ"האח הגדול", מכדורגל, מאייל גולן ומכתבות נוסח "איך הפכו החתולים לקמע הרשמי של האינטרנט?". כולנו יודעים שהאמת הרבה יותר מורכבת. כולנו יודעים שהציבור החילוני הרבה יותר ערכי, מורכב ומשכיל, אבל ככה זה כשלומדים על תרבות שלמה מכלי תקשורת שמציג רק חלק ספציפי מאותה תרבות.
זו לא קטנוניות, זו דקדקנות
התמיהות על ה"קטנוניות" של ההלכה מוכרות לי, ולמעשה לכל דתי. הרי כולנו עמדנו מול השאלה "מה, זה באמת משנה לקב"ה אם אני לוחץ על המתג בשבת או לא?". התשובה ברורה: כן, זה משנה. דת, מעצם היותה דת, מכילה כללים וחוקים. כולם בוודאי יסכימו איתי שאי אפשר לברך על מיץ פטל "המוציא לחם מן הארץ". למה בעצם? אולי לא נהיה קטנוניים ונברך על דיאט-קולה "בורא פרי הגפן"? אם כך, היכן הגבול? מי קובע מה מותר ומה אסור?
התשובה נמצאת בפסוק "ועשית ככל אשר יורוך מוריך". יש גדולי תורה בדורות השונים, והם מגדירים הלכות למעשה. נכון שלפעמים זה נשמע קטנוני, כמו ההגדרה ש"כזית מצה" היא לפחות 27 גרם, אבל איך נדע איזו כמות עלינו לאכול כדי שנהיה חייבים בברכת המזון? ביס בודד מספיק? ואולי שתי מצות שלמות? ואולי מספיק 2 גרם או אפילו ליקוק של המצה?
מה שאני רוצה להגיד הוא שחייבים להחליט. אי אפשר לקבוע הלכות תלויות באוויר, בדיוק כמו שהחוק במדינת ישראל (ובכלל) מדוקדק, עתיר סעיפים, הסתייגויות ומגבלות, ועל החוק הכללי לא שמעתי מעולם שהוא קטנוני. למה? כי חוק חייב להיות מדויק.
רודה תהתה במאמר שלה למה אין הכשר אוטומטי לפסח למסטיקים. עם כל הכבוד להנחה של מעין שמסטיק חייב להיות כשר לפסח מבלי שאף רב יבדוק את רכיביו ויפקח על פס הייצור, לא ברור איך היא מצפה מהרבנות לתת הכשרים אוטומטיים. זה פשוט לא רציני. בדיוק כמו שלא רציני לשפוט דת בת 3,300 שנה, שמושכת אליה בשנים האחרונות מאות אלפי מתחזקים וחוזרים בתשובה, על פי ההלכה שאוסרת להוריד חולצה מעץ בשבת. תסכימי איתי שאנחנו לא כאלה טיפשים. חקרנו ובדקנו לפני שחזרנו בתשובה, והחקירה הזו כללה קצת יותר מהאזנה לתוכניות סגולות תמוהות.
לכן, מעין, אני מציע לך: את רוצה לדעת באמת, אבל באמת-באמת, על יהדות, ולו לשם הסקרנות והידע הכללי? תאזיני בדרך לעבודה לשיעורים והרצאות רציניים, תקראי ספרים איכותיים, תתענייני בשורשי ההלכות ולא בשורות התחתונות, שלפעמים אכן נראות תלושות והזויות, ובטח שלא בסגולות למיניהן, שטיבן ומקורן לא תמיד ידוע. אני מבטיח לך שאם תתענייני באמת, ותביני איך בדיוק נפסקת הלכה, תגלי פתאום שמאחורי "הקטנוניות המרושעת" עומד היגיון צרוף ומרתק שנחשב לחלק משמעותי מהחכמה היהודית המפורסמת. לא פחות.