למה צריך לכאוב לנו הלב על עיתונאי מעריב, ולא על הירקנים בשוק?

גם לא נעים לראות את עובדי מעריב מפגינים על עתידם וכספם, את עובדי ערוץ 10 חרדים למקום פרנסתם ואת אנשי "הארץ" מוזמנים לשימועים. הלב נצבט, אבל בין כל הררי הרגש, האמפתיה ואפילו הנוסטלגיה - מה שמזכיר את שליפת קישקשתא מהבוידעם בכל פעם שרוצים לסגור את החינוכית - יש להודות: מדובר בעולם הולך ונעלם, שגם אם יביאו אלף בלוני חמצן כדי להמשיך ולהחיות אותו - בסופו של דבר הם ייגמרו. סלילי הפילם, הדיסקים, המכולות הישנות של פעם - כולם כיכבו בהווה של פעם, אבל היום הם נאבקים על מנת לשרוד, אם במקרה מכבשי הזמן טרם עלו עליהם והקימו במקומם עוד גורד שחקים מפואר.

העולם משתנה, התנאים משתנים

אם מדינת ישראל אמורה לתמוך גם בערוץ 10, שלא מצליח להחזיק את עצמו מבחינה כלכלית (ונעזוב לרגע את הסיבות לכך), באותו היגיון היא היתה אמורה לתמוך גם בתעשיית הטקסטיל, לפתוח חלק גדול מעשרות אולמות הקולנוע שנסגרו בעשורים האחרונים, לסבסד סלילי פילם ולממן את חנויות הדיסקים שנותרו. גם כאן מדובר באלפי משפחות, והפרנסה שלהן לא פחות חשובה מפרנסת עובדי ערוץ 10.

העובדות הכלכליות לא מפריעות לרני רהב, אם נחזור אליו, לייחס את התמורות במדיה לראש הממשלה. "לא יעלה על הדעת שבמדינת ישראל הדמוקרטית בהנהגתך יסגרו עיתונים או יצומצמו", הוא רומז. "אני מבין שהציבור הישראלי לא אוהב תקשורת מצד אחד, אפילו שונא אותה ושמח לאידה בשעה קשה זו, אבל מצד שני, כבוד ראש הממשלה, הוא גם לא יכול בלעדיה. זהו החמצן של הדמוקרטיה וחלק מהשיח הציבורי ומה- DNA של כולנו".

ובכן, אני לא יודע אם רהב יודע, אבל רוב הציבור במדינת ישראל לא קורא מעריב, לא עושה מנוי להארץ, וגם לא צופה בערוץ 10. זה לא החמצן או ה-DNA האמיתי שלנו, אלא עוד כלים בידוריים-חדשותיים. אז למה לממן אותם? האם הם סוגה עלית? האם בלעדיהם אפשר לכבות את האור על הדמוקרטיה? אם הציבור עצמו לא מצביע בידיים (או בשלט) - למה שהממשלה תעשה זאת?

לא נעים להגיד, אבל אני חושב שהעולם כמנהגו ינהג גם אם מעריב וערוץ 10 ייסגרו, והארץ יפטר כותבים רבים. ביום שאחרי האדמה לא תרעד, ההרים לא ייפלו, והים לא יישרף. זה יהיה כמובן לא נעים, לחזות בדעיכתם של חלקים נרחבים בעיתונות המודפסת, שממילא גוססת בחלקה, אבל מדובר בתהליך טבעי שיקרה במוקדם או במאוחר.