פעם הייתה לי שכנה מבוגרת, בת 70 בערך, שהתחביב שלה היה לרטון ולהתמרמר. בבית היה לה משעמם, אבל גם בחוץ היא התלוננה על כל מה שזז. אם מישהו הביא לה מתנה, תמיד היו לה הערות שליליות ולא נעימות. לפעמים, אפילו כילד, התחשק לצרוח לה באוזן "רבאק, תתחילי ליהנות כבר מהחיים! מה רע לך?", אבל בהמשך הבנתי שהיא כנראה פשוט אוהבת לסבול. זה ההובי שלה. קחו ממנה את ההובי הזה - ולקחתם ממנה את כל הכיף שבחיים.
לא שאני מתיימר להעניק ניתוח כזה לאורית נבון, שבשבוע שעבר קראה לשבת של הדתיים "דיכאון", אבל מהטקסט שלה נודף ריח חמצמץ של תלונות על כל העולם ואחותו. ולמרות זאת, בואו נחשוב ביחד: אם כל כך הרבה דתיים נהנים מהשבת שלהם, ומדברים על התעלות רוחנית שקשה לתפוס בעיניים חילוניות, אולי הבעיה היא דווקא אצל אורית?
דתיים-לייט? יצאתם קרחים מכאן ומכאן
אבל לא, האמת היא שהבעיה לאו דווקא נמצאת רק אצל אורית. מדובר במחלה ידועה אצל דתיים-לייט: הם פשוט לא מתחברים כמו שצריך ליהדות, ובמקרים קיצוניים אף נהנים לטנף אותה מכל כיוון. תמיד החילוניות תיראה להם קורצת ומגניבה יותר. תמיד הם ימצאו דופי באחיהם המאמינים. אמנם אין להם אומץ או יכולת פשוט לזרוק את הכל ולהתפקר לחלוטין, אז הם מרגיעים את יצר המגניבות שלהם באמצעות התבצרות במתחם של אנטי. פתאום הכל ביהדות שלילי. שמירת שבת? זה משעמם. תפילה? למי מתחשק כשאפשר לגלוש באיזה בלוג רכילות. ספר יהדות איכותי? מי צריך כשיש "7 לילות".
אני מרחם על הדתיים-לייט, כי הם קרחים מכאן ומכאן. מצד אחד ברור להם שיש משהו מאוד ריקני וחלול בעולם החילוני והחומרי. מצד שני, גם הדת לא ממש עושה להם את זה, לפעמים בגלל שגם הם בעצם גדלו בבית חפיפניקי שהיה חשוף יותר מדי לתרבות החילונית. באחת התוכניות שלי עם הרב זמיר כהן בערוץ הידברות, "מקום לשאלה", הוא המשיל את המסורתי לאדם שסוחב חבית מים על הגב. אחרי כמה מטרים הוא יתעייף ויוריד את החבית מהגב. זה פשוט קשה לו, וכמובן שאין כאן יותר מדי הנאה. אבל כשאדם פשוט צולל במים (כלומר, דתי עד הסוף) - יש עליו טונות של מים, אבל הוא כלל לא מרגיש את הכבדות, אלא אפילו נהנה מהצלילה הזו.
ובאמת, איך אפשר ליהנות מבית הכנסת בשבת אם במקום להתפלל (המטרה שלשמה מגיעים לבית הכנסת, להזכירכם) יושבים בחוץ ומרכלים על זוגות גרושים? אורית, באמת כל כך מפליא אותך שאת לא נהנית שם? אם היית טורחת לקחת סידור ליד, להתפלל ולהתחבר באמת ובתמים אל עצמך ואל בוראך - יכול להיות שהיית מרגישה שם פחות מגניבה, אבל בטוח שזה היה מרגש אותך הרבה יותר מאיזו פיסת רכילות מחיים של מישהו אחר.
בלי מוזיקה, בלי פקקים ובלי לחץ
פעם הייתי במקום של אורית, מסורתי כזה שלא מבין מה התועלת בשמירת שבת, אבל עושה את זה מטעמים לא ברורים. אכן, כשחופרים כל היום במוספים של "ידיעות" ו"מעריב", לשבת יש ערך הרבה פחות מיוחד. כשמדמיינים כל היום את אחינו החילונים יוצאים לקניון, לפארק מים או לכביש 6, זה יכול לעורר קנאה. אבל כשיש לך חלופה טובה פי מאה - הבילויים החומריים הופכים להיות הדבר הכי לא מעניין. הרי חומר יש לנו כל השבוע, ובשפע. מה יקרה אם נעניק יום אחד בשבוע לנשמה, למשפחה, למנוחה אמיתית?
בשבת אני יוצא לממד אחר בזמן. סוף סוף יושב עם ההורים האהובים שלי בלי לחץ, מחליף חוויות עם אחי היחיד, וכמובן משחק ומדבר עם שלושת ילדיי בסבלנות. שלא לדבר על השיחות הארוכות עם אשתי. בלי מוזיקה ברקע, בלי פקקים ובלי לחץ. כולנו אוכלים כמו שצריך, ישנים יותר, וכמובן שישנו גם הממד התורני - בית הכנסת, קריאת ספרי יהדות וסיפורים עם מוסר השכל לילדים.
אז שאני אקנא במישהו שנוסע 150 ק"מ בשביל לאכול 150 גרם בשר באיזה פיקניק, בחום מהביל, כשהילדים צורחים מאחורה בגלל שהדי.וי.די ברכב לא עובד? שאני אחשוב שהבחורה שטוחנת 1,400 ש"ח בזארה על שלוש חולצות נהנית יותר מהילדים שלי, שמסתכלים בי בעיניים בוהקות כשאני משתף אותם בסיפורים משפחתיים? יום אחד בשבוע אני מעדיף להכניס לעצמי ולמשפחה שלי ערכים, חום ואהבה. לא עוד חומר והבלים. מהם יש לנו מספיק כל השבוע. תנו לי לנוח - אבל לנוח באמת.
הרבה אנשים בדור שלנו, גם דתיים, מתרכזים בדברים החיצוניים שביהדות, כמו מפה לבנה, נרות דולקים וחלות. שום מילה על אלוהים, על אמונה, על הנאה רוחנית. אין פלא שמתוך התרכזות גדולה כל כך בחומר, לא מצליחים לחוות קצת התעלות רוחנית. בכל מקרה, אורית יקרה, גם אם יום יבוא ותחליטי שהמפה הלבנה לא מספיק מרגשת אותך, אני מבטיח לך שהנאה גדולה יותר מהשבת היהודית לא תמצאי בשום מקום. כן, אפילו לא במוזיאון המרציפן.