בטור התגובה שלו למאמר שכתבתי על תופעת הדתל"שים (ועל הספר שנושא את אותו שם) מאשים אותי דביר קוה בניתוח לא נכון של המציאות, בהכללה גורפת מדי ובחוסר הבנה של נפש האדם. לפני שאשיב לו, אני רוצה להביע הערכה על האופן המתון והנעים שבו נכתבו דבריו. אם ויכוחים ודיונים היו נעשים כאן תמיד באופן כזה - המציאות שלנו היתה הרבה יותר נעימה. אז קודם כל, ישר כוח.
דביר תוהה לגבי הרקע שלי. אז בוא נגיד שכמעט כמו כל אדם שגדל במערכת החינוך הדתית, גם אני חוויתי דברים לא נעימים. אתה רוצה שאספר לך על הרב ששאל אותי מה אני רוצה להיות גדול, וכשעניתי לו שאני חולם להיות זמר מצליח כמו אדם, הטיח בפניי "אתה תהיה פועל ניקיון! זה מה שתהיה בסוף"? אתה רוצה שאספר לך על האנטי שפיתחתי נגד לימודי גמרא? אתה רוצה לדעת כמה רציתי לעבור לבית ספר חילוני בתקופת החטיבה, כדי להיפטר מעול הדת?
אבל כשבגרתי, נישאתי ונתקלתי בקשיים שונים בחיים אצלי ומסביב, התחלתי להתעורר ולשאול שאלות. למה יש סבל בעולם, מהי התכלית בכלל, האם יש בורא לעולם, ואם כן - מה הוא רוצה מאיתנו. האנטי שפיתחתי לדת בנעוריי כבר לא היה רלוונטי. הרב ההוא שדיבר איתי על הזבל כבר לא היה פונקציה (אגב, היום אני רואה אותו ברחוב ורוצה לחבק אותו. אין בלבי עליו. הוא רק רצה לנער אותי). רציתי לדעת את האמת, בלי קשר לחוויות כאלה או אחרות.
אז חקרתי, ביררתי, שאלתי, חפרתי, לא עשיתי הנחות לאף אחד - ותאמין לי שאני לא איזה פתי שהפחידו אותו עם סיפורי אלף לילה ולילה - ולבסוף הגעתי למסקנה שהחיים הכי טובים מתחילים ונגמרים ביהדות. ולא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה - בערכים, בדחיית הסיפוקים, בהבנה שיש תכלית ושאנחנו לא סתם ג'וקים שחיים, אוכלים, ישנים, מתרבים, מתים וחוזר חלילה. ודווקא בגלל שהבנתי את זה מתוך חקירה מאומצת - כמובן, בתוספת קורט אמונה בסיסית - אני כל כך מתפלא לראות דתל"שים שעוזבים את כל זה בגלל טענות סרק חומריות במקרה הטוב, ומביכות במקרה הרע.
הוצא מהקשרו
דביר כותב שלא כל הדתל"שים עשו זאת מעצלנות, ושטעיתי בכך שהתבססתי רק על המרואיינים בספר. "האם ניתן ללמוד על אוכלוסיית דתל"שים שלמה מחוויותיו של קומץ מועט שעליהן קראת בספר כזה או אחר?", הוא שואל. ובכן, הספר אמנם היה הטריגר, אבל גם לפני כן ניסיתי "לחקור" לא מעט דתל"שים בשאלה למה הם עזבו. מאף אחד מהם לא קיבלתי תשובות מניחות את הדעת. דביר טוען שיש לו סיבה טובה לחזרה בשאלה שאינה עצלנות, וחבל שלא ציין אותה. אני אמנם מאמין לו שלא פעל רק מתוך עצלנות וחומריות. אבל לצערי, לרוב המכריע של הדתל"שים אין סיבות מניחות את הדעת לחזרתם בשאלה. עובדה - ספר שלם נכתב על התופעה, ואף מרואיין מתוכו לא הביא נימוקים כבדי משקל שקשה להתמודד איתם - אפילו דביר מודה בכך.
בהמשך מאמרו מביא דביר ציטוטים מרבי עקיבא, הרב קוק ואחרים, שמנסים להוכיח ש"הכי חשוב להיות בן אדם טוב". זו דרך חילונית ידועה - "לגייר" ציטוטים שיתאימו להשקפה ה"נכונה" - אבל בואו נזכור לרגע מי עומד מאחורי הציטוטים: הרב קוק היה יהודי חרדי שהקפיד על קלה כבחמורה; רבי עקיבא היה תנא עצום שהקדיש את חייו ללימוד התורה, ואף הסביר שאין בתורה ולו אות אחת מיותרת; רבנו סעדיה גאון היה ראש ישיבה, מגאוני בבל, ונאבק רבות בקראים (זרם ביהדות שלא קיבל את התורה שבע"פ). כולם היו יהודים מאמינים, מקיימי מצוות, מדקדקים בקלה כבחמורה.
אז עם כל הכבוד, זה די מניפולטיבי לקחת ציטוטים מאותם ענקי-רוח, לנתק אותם מההקשר שלהם, ולטעון שאלה האמרות שמייצגות אותם. אם כבר אנחנו הולכים לפיהם, בואו נלך עד הסוף וגם נקשיב לדברים החריפים והחד משמעיים שאמרו נגד התנערות מקיום תורה ומצוות.
לגבי "ואהבת לרעך כמוך" אני יכול להעיד על עצמי שמה שמניע אותי בכל הנוגע לדתל"שים ולחילונים הוא אהבה בלבד. אני ממש לא שונא אף חילוני, ואפילו מבין לעומק את הלך המחשבה שלהם. הם האחים שלי, איך אני יכול לשנוא אותם? ועם זאת, כשאני רואה כשקרובת משפחה שלי מראה לבן שלה "הישרדות" כשהוא בן 5 בלבד, אני מבקש ממנה שתחשוב על זה קצת יותר לעומק; כשחברים טוחנים מולי ג'אנק פוד, קולה ושאר רעלים, אני מלווה להם ספרי תזונה וסט תקליטורים של הרב יובל הכהן אשרוב; פשוט אכפת לי מהאנשים שנמצאים סביבי.
לכן ה"התקפה" שלי היא לא באמת התקפה, אלא בסך הכל ניסיון להציב מראה בפני הדתל"שים, ולשאול את אלה שלא עזבו מתוך איזה בירור נוקב ומעמיק: תגידו, עם כל הכבוד לחוויות הלא נעימות שעברתם בממסד הדתי - היה באמת חכם לעזוב את כל זה לטובת שבת בקניון? ובכלל, יש לכם תשובה משכנעת לשאלה מי ברא את העולם ומה הוא רוצה מאיתנו? האם באנו לעולם כדי לאכול, לראות טלוויזיה, להתרבות, לצאת לחו"ל, לעבוד ולמות? זהו, זה הכל? דביר טוען שיש תשובות. אדרבא, בוא ונשמע אותן.
גמילות חסדים או ג'סטין ביבר?
אני מסכים עם דביר שהממסד הדתי צריך להביא את היהדות בעטיפה יותר נעימה ואוהבת. הוא צודק בהחלט, אסור לתת לילדים ולצעירים להרגיש מוגבלים בתוך הדת, אלא דווקא להבליט את הצדדים החיוביים והערכיים שבה. רק בשבת האחרונה ראיתי אב (לא חרדי, אגב) שהכה את בנו בידו בגלל שלאורך התפילה כמעט ולא התפלל. הצטמררתי. ממש לא אתפלא אם הילד הזה יעזוב את הדת כשיגדל, וינהה אחר תאוות העולם, מבלי לחשוב יותר מדי לעומק. לא צריך לנהוג כך, אבל מצד שני, אני מקווה שכל אדם שמחליט לעזוב את היהדות חושב לעומק על הצעד, ולא פועל לפי אינסטינקטים שהוטבעו בו באיזו חוויה לא נעימה בכיתה ג'.
אני מכיר את כל האמירות היפות על חינוך לערכים, אבל המציאות מוכיחה שכאשר אותו חינוך לא מגיע ממקום תורני ואמוני באמת - הערכים לא באמת מחלחלים לעומק. דתל"שים מרבים לדבר על כך שיש ערכים לא פחות טובים בחילוניות. אין ספק שיש אנשים חילוניים בעלי ערכים, אבל אני מקווה שתסכים איתי שכיום קשה מאוד לגדל ילד בעל ערכים איתנים שחשוף לטלוויזיה ותחלואיה מגיל צעיר, שלומד במערכת החינוך החילונית (שבה לא מלמדים ערכים - לפחות לא בכמות ובעומק שמתקרבים בכלל למערכת החינוך הדתית), שגולש באינטרנט לא מסונן וחשוף לטינופת בכמויות, שגיבורי התרבות שלו הם כוכבים ריקים ושטחיים, שרוב חבריו צורכים אלכוהול ומעשנים כבר בתקופת הנעורים, וכן הלאה.
עם כל הכבוד, כשמגדלים ילדים בסביבה לא מסוננת ולא מפוקחת (ושאף אחד לא יגיד לי שהוא סומך על בנו בן ה-13 שלא ייכנס לאתרים לא צנועים כשהוא לבד בבית) - רוב הסיכויים שהם יספגו דברים שליליים שלֵך, כילד דתי, היתה זכות עצומה שלא לספוג. נכון שגם במגזר הדתי יש נפילות, אבל שם הן נחשבות לפחות כנפילות, בעוד שבמגזר החילוני ילד שלא מכיר את המושגים "כיבוד אב ואם", "צדקה", "צניעות" ו"גמילות חסדים", ובמקום זה יודע היטב ולעומק מיהם ג'סטין ביבר וליידי גאגא - נחשב לברירת מחדל נורמלית וסטנדרטית.