הבנתי שמשבר הקורונה מתחיל לתפוס תאוצה כשהבן שלי הגיע הביתה מהגן לפני שבועיים והכריז: "בריאן הגנן אמר שאין יותר לחיצות ידיים בגלל הקורונה ויירס". בגנים גרמניים מלמדים את הילדים מגיל שלוש בערך, ללחוץ ידיים ולהביט בעיניים כשעושים את זה. מקפידים על כך הקפדה יתרה, גם כשמגיעים בבוקר בצירוף ה"גוטן מורגן" וגם כשנפרדים.

"מה עוד סיפר לכם בריאן הגנן?", אני שואלת בדאגה, מנסה לראות אם שוב נתנו לילדים טו מאצ' אינפורמיישן, כמו בפעם שבה הציגו להם ציורים של ואן גוך והכבירו מילים על האופן שבו הצייר נפרד מהאוזן שלו. "לא סיפר כלום", הוא עונה, "רק הסביר לנו איך לשטוף ידיים טוב עם סבון. את רוצה לראות?". הוא לוקח אותי אל הברז ומתחיל להדגים לי: מסבן, מצמיד את האצבעות האחת לשנייה ומשפשף את הציפורניים בכרית כף היד בתנועות סיבוביות, בדרך שלא הייתה מביישת אף סרטון הדגמה ביוטיוב שרץ היום ברשת. "אני רואה שבריאן לא פיספס גם הפעם", אני אומרת, והוא מספר איך הגנן הקדיש שיעור שלם לנושא ועשה הדגמה אישית עם כל ילד.

מכיוון שאנחנו גרים בפרבר ליד ברלין, ולא בברלין עצמה בה הגנים הציבוריים עמוסים יותר בדרך כלל, אנחנו נהנים מגן ציבורי בו בכל קבוצה יש פחות מעשרים ילדים, שני גננים ואסיסטנט - כך שיש זמן ויכולת להסביר לכל ילד איך לסבן את הידיים בצורה אפקטיבית, ולעזור לכל אחד לצחצח שיניים אחרי ארוחת הצהריים.

אני כבר אציל את עצמי

"לפני שבוע התרשמתי מחוסר ההיסטריה שיש פה לגבי הקורונה, השבוע אני מאוד מוטרדת מהשאננות, זה מסכן את כולם", כותבת חברה בקבוצת הווטסאפ של הישראלים בשכונה. חברה ישראלית אחרת, שחיה במרכז העיר, מתקשרת לספר שהיא נמצאת בשלבי אריזה אחרונים. הם מקווים לתפוס את אחת הטיסות האחרונות לישראל ולהיות בארץ שלושה חודשים עד יעבור זעם. "זה לא הגיוני", היא אומרת, "בגן של הבן שלי יש זוג הורים שחזרו מאיטליה. אמנם שלחו לכל ההורים מייל בנושא, אבל האבא לא בבידוד, הילד שלו ממשיך להגיע לגן, ויותר מזה, האבא ממשיך להביא את הילד שלו לגן! הם אומרים שבגלל שהוא נמצא שם רק כמה דקות אז זה בסדר, הם לא נורמליים, הם עובדים פה בשיטת הברירה הטבעית! זה מטורף בעיניי!".

אני זוכרת שכמה שבועות אחרי שהגענו לפה, יצא לי להיתקל בתרגיל משולב של כוחות החירום הגרמניים בשכונה. עמדתי משתאה לנוכח האיטיות בה התבצע התרגול, המגושמות בה נשלפה האלונקה מן האמבולנס, העצלתיים בה עשה הרכב עם המנוף רוורס, והלך הרוח הנינוח ששרר באופן כללי על הכוח. זה היה הרבה יותר סיסי הנסיכה מסמי הכבאי. חשבתי לעצמי שאני מקווה שלא אצטרך את כוחות ההצלה פה לעולם.

View this post on Instagram

So we know how it feels.  Fear of hunger, fear of death, fear of suffering, isolation, of being in a sieged city. We may have never experienced it ourselves, but we know. We know through stories, embodiment, genetic and epigenetic programming, through the mystery of transgenerational transmission. Even in the abundance of life in Germany, this fear and body-memory stay just under the skin-- ready to flip things around in response to any trigger that feels like an invasion into our safety. And this danger does not have to be rational or logical, like the virus that does not seriously affect the majority of us and still triggers fight, flight, panic, obsession. So we know.We feel. We react. On the same day, when the toilet paper, pasta, soap, and baby milk, disappeared from the entire city consumed by human drive for protection, hundreds of people tried to enter Europe from Turkey. And suddenly we don’t know, we don’t understand.  We separate ourselves from their urge for safety like it was something barbarous, unhuman, foreign to us, civilized Europeans. “There must be better ways than putting your child on a rubber boat, it is insane that once the borders open, these people run without thinking”-- I heard from a woman standing in front of me in one of the Berlin supermarkets. She had in her two shopping- trolleys five megapacks of toilet paper, around 20 cans of tuna, a similar amount of oil and pasta, and more… She looked young and smart. Ready to survive the apocalypse. And if my parents are reading it and have started panicking themselves, breath, we are fine here, healthy and well-protected. What stops us from recognizing universal humanity and universal biology of survival and life ? Would the safety of the other be a threat to me? Or do we cover ourselves in wealth just in case? The same way we stock up on toilet paper? And what is my part to be done? (Answer in the comment) #nohumanisillegal #basichumanity #traumahealing #coronavirusberlin #coronavirus #apocalypse #solidarityhereandnow #solidarity #collectivetrauma #intergenerationaltrauma

A post shared by hania hakiel (@haniahakiel) on

אבל מאז עברתי כאן לידה מאוד ארוכה בבית חולים, וטופלתי על ידי הצוות בצורה הכי נהדרת, מקצועית חמה ומרגיעה שאפשר לבקש, והשתמשתי לא אחת בשירותי הבריאות, וגם במקרה חירום גיליתי ולמדתי להעריך עד כמה המערכת הגרמנית עובדת נהדר, מכל הבחינות, ויודעת לתקתק כשצריך.

נכון שיחסית לטמפרמנט הישראלי, אפשר לפרש לעיתים את ההתנהלות הגרמנית כאס"ק. הגרמנים לא אוהבים להילחץ. אם תהיה אסרטיבי קצת יותר מדי, זה לא יגרום לגרמני לפעול מהר יותר. יש סיכוי טוב שהוא פשוט ישליך אותך לסל המחזור שלו, יפסיק לענות לטלפון, יעשה לך שאט דאון.

סגר חייב להיות

כן, הכל פה מתנהל פה בשגרה בטיימינג אחר, רגוע יותר. וכן, הבירוקרטיה פה היא חלק מהתרבות - הכל קצת יותר מסורבל, אך מאוד מסודר ומאורגן. מכיוון שגרמניה מחולקת לתתי-מדינות, לכל אחת מהן תהליך קבלת החלטות משלה. כאשר פרץ כאן משבר הקורונה, ההחלטות לא התקבלו מיד ברמה הפדרלית, אלא כל מדינה החליטה לגבי עצמה. הסדר הציבורי הוא ערך עליון כאן. אבל הקורונה מתחילה לשבש אותו.

זאת כנראה הסיבה לכך שהגרמנים מנסים להיצמד לשגרה שלהם ככל הניתן ובכל הכוח. ביום ראשון ראיתי את התור הארוך הרגיל במאפייה (מבלי לשמור על מרחק מיוחד בין העומדים). לא תפריד גרמנים מהפחמימות שלהם, גם לא בשעת חירום. שלשום, כבכל יום שני, באותה השעה, על הדקה, הגיע רכב פינוי האשפה, והפחים המתינו לו והיו מסודרים כרגיל על המדרכה בקו ישר כמו פֶֶֶֶֶֶֶֶֶֶלֶס.

אך ככל שהמספרים של מאובחני הקורונה כאן עולים, גם השגרה הגרמנית נכנסת למוד חירום ופעולה. הטיפול במשבר עבר בהדרגה לממשלה הפדרלית. הכול מאוד מובנה, מאוד ברור, מאוד מנוהל ומדוברר בהתאם במסיבות העיתונאים ובעדכונים. אין ערבוב בין הדיסציפלינות: שר האוצר מדבר על ההיבט הכלכלי, שר הבריאות על הפן הבריאותי, ומרקל, כך נראה, סוללת את הדרך החדשה הזאת ברגל בוטחת. מיד אחרי מסיבות העיתונאים מופצות ההוראות באתרים הממשלתיים.

בין הצעדים הראשונים שנעשו: הוראה שכל מי שיש לו קצת נזלת, או כל תסמין באשר הוא, לא צריך להגיע למקום העבודה שבועיים, בתשלום וללא חובה להביא אישור מהרופא. תיאטראות ומוסדות תרבות נסגרו, והתחבורה הציבורית הוגבלה. ביום שישי האחרון כבר הודיעו ברוב חלקי גרמניה על הפסקת הלימודים עד אחרי חופשת הפסחא. אצלנו, במדינת ברנדנבורג, נפסקו היום הלימודים. לילדים של צוותי החירום, כמו רופאים ופרמדיקים, דאגו למסגרת ייעודית.

ביום שני הוחלט להשאיר פתוחות רק חנויות חיוניות לציבור: סופרמרקטים (שכבר חווים התנפלות, בעיקר – ניחשתם נכון – נייר טואלט), בתי מרקחת וחנויות פארם, חנויות של מזון לבעלי חיים, תחנות דלק, ניקוי יבש, בנקים, דואר, מספרות וקיוסקים לממכר עיתונים. ברים ומועדונים נסגרו. מסעדות יכולות להיפתח עד השעה שש בערב תחת תנאים מחמירים, לרבות שמירה על מרחק של מטר וחצי בין הסועדים. פעילויות ספורטיביות הושעו, והתקהלויות דתיות ופעילויות בפארקים וגני שעשועים נאסרו. גרמניה מונעת כניסת תיירים, ובהדרגה סוגרת המדינה את כל גבולותיה.

מה יגידו השכנים

והנה, הווירוס מתקרב גם אל הפרבר שלנו, סוגר על הרחוב. בסוף השבוע פגשתי שכן, וכששאלתי אותו אם הוא יודע אם יש כבר חולים בשכונה, הוא הביט בבית של השכנים ממול ואמר: "אלכסנדר חזר מחופשת סקי בטירול, איטליה, עם תסמינים, והוא שם את עצמו בבידוד ביתי עד שייבדק". אחריות אישית זה טוב, אפשר לסמוך עליו, הוא בן אדם משכיל שלא יעשה שטויות.

אבל בבוקר למחרת, אני קצת פחות שמחה לראות אותו מטייל בשכונה בחליפת האדידס הספורטיבית המגוהצת שלו כשהילדים שלי משחקים בחוץ. אני צועקת לילדים בעברית להתרחק ממנו ולהיכנס מיד הביתה, ומרוב מבוכה ולחץ אני עושה לו סימנים של איקס עם הידיים שלא יתקרב אליי - וכועסת על עצמי למה אני לא צועקת עליו שיעוף תיכף ומיד הביתה. אני נכנסת לבית, טורקת את הדלת וחושבת: איזה מזל שלא אנחנו הבאנו את הקורונה לשכונה.

View this post on Instagram

#coronavirusberlin #norushhour #kudamm

A post shared by Britta C. Gruttmann (@brittac.gruttmann) on

מאוחר יותר השמועה שהמבודד יצא החוצה פושטת, וקבוצת הווטסאפ של הרחוב סוערת. בהתחלה מציעים לו בנימוס שיקנו לו ולמשפחתו מצרכים וישימו ליד הדלת, רומזים לו שלא ייצא. כשהוא כותב שאין צורך להילחץ והתסמינים ממש קלים ("יש לי קצת נזלת וגלי חום"), אחת השכנות נוזפת בו קשות ואומרת לו שהבן שלה אסתמטי וזה ממש מסוכן. כשהוא עונה לה בצורה סרקסטית, היא כותבת לי בפרטי שהיא מאוד מאוכזבת ממנו. הוא מספר שהתקשר כמה פעמים למוקד הבדיקות של הקורונה ולא ענו. כשאשתו תפסה אותם בסופו של דבר, הם שאלו: "את בטוחה שלבעלך אין שפעת?". למחרת הוא מעדכן בקבוצה שהוא תפס את המוקד ושלחו אותו למרפאה מקומית בה מתבצעים אבחונים. אנחנו ממתינים לעדכון תוצאות האמת.

טבלת הייאוש שהייתה לי לטיסה לניו יורק באפריל התחלפה בטבלת ייאוש עם אופק לא ידוע, או כמו שביקש הבן שלי: "את יכולה בבקשה לבדוק בגוגל מתי הווירוס הזה הולך להסתיים?". צריך להתחיל לעבוד על הלו"ז היומי לפעילויות ביתיות עם הילדים ולהצטייד במלאי טבליות למדיח לשעת חירום. לפחות אני בטוחה שהוא יצלח את שעת המבחן הקשה הזאת; זה מדיח מייד אין ג'רמני.

טל נחשון היא עורכת תוכן ישראלית החיה בברנדנבורג

הקורונה בגרמניה (17.3.20): 9,985 חולים, 71 מחלימים, 26 מקרי מוות

עוד ב"סגר עולמי":

ברצלונה: הספרדים משועשעים לשמוע שהישראלים בבידוד

פריז: מאות מתים בצרפת – וכולם עדיין בבולנז'רי