בעשור האחרון טסתי המון: לעבודה, ללימודים, לחופשה. תמיד נסעתי עם הידיעה שאני חוזרת לניו יורק, הבית שלי בשלוש עשרה השנים האחרונות. אבל הפעם הנסיעה חזרה הייתה שונה.
הייתי בישראל לצרכי עבודה כשהקורונה החלה להתפשט ברחבי העולם. בעקבות המצב החלטתי לחזור הביתה עד שהכל יירגע קצת. בניגוד להרבה ישראלים שהחליטו לעזוב את ניו יורק ולחזור לישראל, אני עשיתי את המסלול ההפוך. תקראו לי משוגעת, אמיצה, לא נורמלית, חיה על הקצה – אבל בסופו של דבר, במצבי קיצון כאלו כולנו רוצים להיות בקן הפרטי שלהם ולהישמר ככל הניתן.
כולם ניסו להניא אותי מהנסיעה, כי במהלך הימים שקדמו לה המצב בניו יורק הלך והחמיר. היא נחשבה למוקדההתפרצות בארה״ב. חברים שחיים שם – חלקם נדבקו במחלה – סיפרו שאני חוזרת לעיר אחרת. לא תיארתי לעצמי עד כמה הם צודקים.
קצת בידוק, בלי בידוד
אבל ההתראות, אזהרות המסע והדיווחים שאני נכנסת לאזור מלחמה לא הרתיעו אותי. להפך – הם רק דחקו בי לנסוע לפני שהמצב יידרדר יותר והשמים ייסגרו לטיסות.כבר בשדה התעופה התחלתי להרגיש את נוכחות המגפה. המקום היה פשוט שומם מאדם, הדלפקים היו סגורים, המטוס היה חצי ריק. הייתי במיעוט ישראלי. כמעט כולם היו אמריקאים שחזרו הביתה.
אני לא בן אדם חרדתי, אבל החלטתי לא לקחתי סיכון והדבר הראשון שעשיתי היה לנקות ולחטא את כל המושב שלי ואת המושבים לידו. התפלאתי לראות שרוב הנוסעים עשו כמוני. כולם שמרו על היגיינה והיו עם כפפות ומסכות. אחת הדיילות האמריקאיות אמרה שבחיים לא ראתה מטוס כזה נקי.
גם שדה התעופה בניו יורק היה כמעט ריק מאדם. עברתי את הליך הכניסה והבידוק הביטחוני הכי מהיר שחוויתי אי פעם. למזלי, לא הורו לי להיכנס לבידוד כי ישראל לא נמצאה ברשימת המדינות החשודות. אבל אם לומר את האמת, מה זה באמת משנה? הרי כולם פה בבידוד.
Times Square today at 5:30pm aka rush hour.#coronavirus pic.twitter.com/3VtQUyYoZM
ניו יורק הייתה רחוקה להיות מהעיר שוקקת החיים שהכרתי. הגעתי למקום שומם ללא רוח חיים, עיר רפאים. כל כך שונה וסוריאליסטית, כמו בסצנה מהסרט "אני האגדה" עם וויל סמית'. העיר הגדולה עם האוטוסטרדות, חיי הלילה, התיאטראות, זאת שהחיים בה לא נפסקים לרגע – פשוט דממה. זה היה עולם אחר. במעלית הבניין הוצבו שלטים שמורים על התמגנות מפני נגיף הקורונה ומה צריך לעשות במקרה חירום. מסכי המדיה ברחובות הפכו להיות ערוץ חיוני להעברת מידע לציבור: מהנחיות מטעם העירייה להישאר בבית ועד קריאות לגיוס דחוף של כוחות רפואה והצלה.
הייתי חייבת להצטייד במזון. מכיוון שההזמנות לוקחות כמה ימים, הלכתי לסופרמרקט. ביחס לישראלים, האמריקאים הם עם פחדן וממושמע, והם שומרים על מרחק של 6 רגל (כ-1.8 מטרים) בין אחד לשני, כך שהתור בכניסה השתרך על פני בלוק וחצי. גם ביום רגיל ב"טריידר ג'ו" התור לקופה יכול להתחיל בכניסה, אבל הפעם זה היה מוגזם, עם זמן המתנה משוער של שעה וחצי. בפנים היו מעט מאוד אנשים – לא הרבה יותר ממספר העובדים בחנות.
Do your part to help stop the spread of coronavirus. Staying inside during the COVID-19 crisis means you're protecting your vulnerable friends, family and neighbors. It's the most important thing you can do for the people you care about. pic.twitter.com/ReRWKHbE1K
משם המשכתי למקום חיוני לא פחות: הבנק. שם הוחלפו הטאבלטים בעטים חד-פעמיים שנזרקים לפח לאחר כל שימוש, על הרצפה סומן המרחק הדרוש בין הלקוחות בסרט הדבקה כחול, ותרסיסי חיטוי וטישו הוצבו למי שצריך.
עיר בהפסקה
אבל מה שבאמת השתנה בניו יורק זה הרחוב. תמיד אהבתי להסתובב ברחובות בשעות הערביים, אבל עכשיו זה נהיה מסוכן. לא בגלל החשש מהידבקות – גם ככה אין אף אחד בחוץ – אלא בגלל הביטחון האישי. ההומלסים, שבימים רגילים נטמעים בהמון, הם היחידים שנראים ברחוב. העירייה אוספת את החולים, אבל האחרים מסתובבים כזומבים ברחובות השוממים, ממלמלים וצועקים על עוברי אורח וזה על זה. אי אפשר להאשים אותם, הם באמת מסכנים, אבל זה לא הופך את החוויה לנעימה יותר.
Our first patient being treated in our #hospital tent in #CentralPark.#COVID19 #Coronavirus #HealthcareHeroes pic.twitter.com/UAyzcrBwPk
היום העיר כבר סגורה כמעט לחלוטין. רק בנקים ועסקים חיוניים נותרו פתוחים. כל מי שמפר את הבידוד החברתי נקנס ב-500 דולר. סנטרל פארק הפך לבית חולים שדה, כך גם ספינת הצי האמריקאי שעוגנת בנמל. ברחוב נשמעות סירנות של אמבולנסים, וניידות משטרה קוראות לתושבים להישאר בבתים. כל ערב בשבע התושבים יוצאים לחלונות ולמרפסות ומוחאים כפיים לכוחות ההצלה. זה באמת רגע מקסים ומרגש, שלמשך כמה דקות מחבר את כולם ומשכיח את המציאות העגומה.
אם מישהו היה אומר לי לפני שלושה חודשים שהקורונה תשתק את ניו יורק ותגרום לה לחזור לימים של אחרי ה-11 בספטמבר הייתי שואלת מה הוא עישן. ניו יורק תמיד נראתה לי עיר חזקה ששום דבר כבר לא יכול לטלטל אותה אחרי מה שחוותה. כמה שטעיתי.
בת אל לוי היא אדריכלית החיה בניו יורק
קורונה בארה"ב (נכון ל-4.4.20): 288,355 חולים, 14,828 מחלימים, 8,454 מקרי מוות
מדריד: בחירה אחת אולי הצילה את חיי
סטוקהולם: האם הדרך השבדית הפכה את המדינה ל"חור שחור של נדבקים"?