דברים שנשקלו ברצינות לפני שבוע-שבועיים נראים היום מופרכים בעליל. בשבוע שעבר אחותי הייתה אמורה לבוא לבקר אותי כאן בסטוקהולם, לפגוש את הבת שלי, שנולדה לפני חודשיים ולעזור לי קצת. התלבטנו אם כדאי לה לעלות על טיסה (עם מסכה? בלי מסכה?). באותו זמן בעלי היה אמור לטוס לכנס באוקספורד, אנגליה, וכשהתברר שבישראל עולה רמת החרדה ואחותי לא תבוא, ניטשו בינינו ויכוחים מרים במשך כמה ימים - אני מבקשת שלא ייסע, הוא מסרב לוותר, והאנגלים הארורים מסרבים לבטל. למרבה המזל ברגע האחרון הגיע האימייל המיוחל מאנגליה והנסיעה בוטלה.

אתמול ישבנו על הספה בערב, כל אחד ממוסמר למכשיר שלו - הוא עוקב אחרי המספרים באפליקציה של ג׳ון הופקינס ואני נעה בין הטוויטר לפייסבוק, לעדכונים באתר השבדי שאני קוראת בעזרת גוגל טרנסלייט, שולחים אחד לשני לינקים. פתאום הוא הרים את הראש ואמר לי באימה: "תארי לך שהייתי תקוע שם עכשיו, באנגליה". מה הייתי עושה?!

אנחנו גרים פה בשכונת קונגסהולמן, על גדות אגם מלארן. זאת שכונה יפיפייה שיש בה שילוב נעים של פנסיונרים בעלי כלבים קטנים וזוגות צעירים עם תינוקות. שלוש פעמים ביום אנחנו מטיילים עם הכלב שלנו בטיילת שעל גדות האגם מתחת לבית. בימים האחרונים הייתה שמש ובסוף השבוע הטיילת הייתה עמוסה כרגיל בימים כאלה. הלכנו לבית הקפה השכונתי לקנות קפה ומאפה ולאכול על המים. הקפה היה מלא באנשים ומול הדלפק נמשך תור עד הרחוב. בעלי נשאר על המדרכה עם העגלה ואני נעמדתי במרחק מטר וחצי ממי שלפניי. מישהי ניגשה אליי, שאלה אם אני בתור, ואז הבינה שאני היסטרית, הנהנה בעצבנות ונעמדה מאחוריי. קרוב מדי.

סטוקהולם (צילום: מאיה אנדריץ')
הכל כרגיל. אגם מלארן בשקיעה|צילום: מאיה אנדריץ'

הצצתי פנימה וראיתי שהוויטרינה של המאפים ריקה. אנחנו שם כל סוף שבוע וזה מעולם לא קרה. חזרנו לטיילת והלכנו לקפה אחר, סניף גדול של רשת פופולרית. בעלי חיכה בחוץ עם העגלה ואני נכנסתי פנימה. גם כאן נגמרו כל המאפים! ניגשתי לסופרמרקט הסמוך במטרה לקנות מאפינס ומיץ. על הדרך חשבתי שאקנה כמה דברים לבית. מדף החיתולים היה ריק. גם נייר הטואלט וגם הפסטה. אבל הכול נראה רגוע, אנשים עם סלסלות אדומות, אף אחד אפילו לא הסתובב עם עגלה.

נחמן שי השבדי

עד יום שלישי האחרון המדיניות השבדית ביחס לקורונה הייתה שונה מזאת של שאר מדינות העולם ומעט מעורפלת. ביום רביעי היה נדמה שהממשלה משנה כיוון ומיישרת קו, אבל נכון להיום, המצב כאן עדיין שונה מאוד מרוב ערי הבירה באירופה וגם מישראל. בדומה לבריטניה, לא ברור אם זה נובע מאוזלת יד, משיתוק או מתוכנית סדורה שתוכיח את יעילותה אחרי ככלות הכל. בעיקרון, עד אמצע השבוע שעבר לא ננקטו כאן כמעט שום אמצעים מיוחדים למיגור התפשטות המחלה, והחיים בסטוקהולם התנהלו פחות או יותר כרגיל.

את המערכה מנהל האפידמיולוג הראשי, אדם בשם אנדרש טיגנל. נדמה לי שהאיש נושא את סיפור המגפה על כתפיו ובעוד עשור או שניים ילדים יזהו את הקורונה עם דמותו כמו שאנחנו מזהים את מלחמת המפרץ עם נחמן שי. בהתחלה ערכו כאן בדיקות נרחבות לגילוי הנגיף, אבל לפני כמה ימים צמצמו את הבדיקות והפסיקו לספור את החולים. לטענת טיגנל, הסטטיסטיקה לא רלוונטית כי ״כבר הפסדנו לנגיף״ ולא ניתן עוד לשלוט בהתפשטותו ולעקוב אחרי הנדבקים. יש מצב שהוא צודק. מול דרישת ארגון הבריאות העולמי "לבדוק, לבדוק, לבדוק" הוא אומר שאי אפשר להשקיע משאבים גדולים בבדיקת אנשים כשתוצאות הבדיקה חסרות משמעות בנוגע לטיפול בהם. הוא מתעלם משום מה מהטענה שיש לבודד גם חולים קלים כדי להקטין את ההתפרצות.

מספר החולים הידוע (והוא אינו מדויק כי לא מדווחים יותר) גדול פי 2 בערך מישראל ביחס לגודל האוכלוסייה. 20 מתו עד כה. עד יום שלישי שעבר לא היו כל הגבלות חוץ מאיסור על התכנסויות של יותר מ-500  איש, ולא ננקטו שום צעדי מניעה, מלבד צעדים כלכליים נדיבים ביותר להגנה על המשק ועל העובדים. מי שחולה מתבקש להישאר בבית, וחשוב לציין שמשלמים לו על כך, אז אין לו סיבה להתעקש (אגב, בניגוד לישראל, מי שכבר מגיע לבית החולים עם חום גבוה – נבדק).

ראש הממשלה ממליץ לרחוץ ידיים ולשמור מרחק מקשישים. מומלץ גם לא לטוס לשום מקום, אבל בניגוד למרבית המדינות לא סוגרים את הגבולות. בהתחלה טען טיגנל שאין כל הוכחה שהגבלת תנועה וסגירת בתי ספר מעכבים את הנגיף, אבל ביום רביעי בבוקר המליצו לסגור בתי ספר תיכוניים ולעבור ללמידה מרחוק במוסדות להשכלה גבוהה. מורים בבתי ספר יסודיים מתלוננים שעליהם להמשיך ללמד, אבל הממשלה טוענת שראוי לדאוג לילדי אנשי השירותים החיוניים בזמן שהם בעבודה. גם חלק מהרכבות בוטלו והוציאו תקנה להגנה על נהגי האוטובוסים - מותר לעלות לאוטובוס רק מהדלת האחורית. אולמות בתי הקולנוע והתיאטראות נסגרו על דעת עצמם. המסעדות, בתי הקפה והחנויות פתוחים ואנשים ברחוב, יהיה מוזר להסתובב כאן עם מסכה. הגישה פה לא סמכותית – המלצות ולא צווים. אחרי הכל, לקולקטיב יש כאן משמעות גדולה ומהאזרחים מצפים לסולידריות. ובעצם יכול להיות שזאת שאננות סתם.

תרבות הסמוך

בימים האחרונים מדענים ועיתונאים – במיוחד העורך הראשי של אחד העיתונים המרכזיים – מבקרים בחריפות את הממשלה על אי נקיטת צעדים וחוסר אחריות. סין גינתה את שבדיה וכינתה אותה "חור שחור של נדבקים". בשלל קבוצות הזרים (expats) שאני חברה בהן בפייסבוק ניכרים פאניקה וזעם. בניגוד לבוריס ג'ונסון, שאף אחד ממילא לא ציפה ממנו להרבה, שבדיה היא מדינת רווחה שבדרך כלל דואגת יפה מאוד לאזרחים שלה (החברים שלי בתל אביב - מי יודע מה יעשו בחודשים הקרובים - יכולים רק לחלום על תוכנית התמיכה הכלכלית שהוצגה השבוע), והזרים רואים את הצעדים החריפים שננקטים במדינות שלהם עצמם ומתחרפנים. נדמה לי שלעומת זאת השבדים וגם הישראלים שכבר נטמעו כאן אחרי עשור או יותר סומכים הרבה יותר על הממשלה. "אני באמת לא בטוח", כתב לי חבר בווטסאפ, "אבל אם אני חייב לבחור, אני עדיין נותן לממשלה השבדית את הקרדיט שהיא יודעת מה היא עושה".

אני בחופשת לידה, כך שלמרבה המזל ההכנסה שלי לא נפגעת ואורח החיים שלי לא משתנה במיוחד בגלל הקורונה. אני דואגת – מי יטפל בתינוקת אם אנחנו נחלה? אני דואגת גם להורים שלי בארץ, דור עקשן שלא מרגיש מבוגר ולא רואה בעיניים. אני מפחדת - שהמצב פה בבחינת מעט מדי, מאוחר מדי, והוא ייצא משליטה ובתי החולים יקרסו.בזמן שגמרתי לכתוב את הטקסט הזה בעלי התקשר ואמר שמכון המחקר שבו הוא עובד מודע למצבנו, והם הבטיחו שידאגו לנו לעזרה בטיפול בתינוקת אם שנינו נהיה חולים. ממש התרגשתי. יכול להיות שבניגוד אלינו, יש סיבה טובה לסמוך פה על המוסדות. כך או כך הוא עובד עכשיו מהבית, וברמת המיקרו לפחות, זה משמח אותי מאוד.

מאיה אנדריץ' היא עורכת בהוצאת עם עובד החיה בסטוקהולם

קורונה בשבדיה (נכון ל-22.3.20): 1,734 חולים, 16 מחלימים, 20 מקרי מוות

עוד ב"סגר עולמי":

בוסטון: האמריקאים היו בטוחים שהעולם השתגע

פרובאנס: במקום שבו קל יותר להתרגל לסגר

ברצלונה: כשהמקומיים משועשעים לשמוע על ישראלים בבידוד