בחודש האחרון קיבלתי נזיפה דומה, הפעם מכמה חברים שונים. "אתה יודע שאני מת עליך", פתחו כמעט כולם את המשוב הידוע, "אבל זה לא לעניין לעשות לייק לארגון בצלם, דווקא עכשיו". איכשהו, להסביר למה עשיתי לייק לעמותת "בצלם" היה מביך הרבה יותר מאשר להסביר למה אני חבר של שותף לרצח ראש ממשלה. הרי מה זה כבר לייק לעמוד של קבוצה בפייסבוק? זו הדרך לקבל עדכונים מהעמוד. כמו שעשיתי לייק לעמודים של בנימין נתניהו, שמעון פרס, מירי רגב ובר רפאלי.
חייזר בירושלים
האמת היא שלא הפכתי למעריץ של "בצלם", אבל זה יהיה חטא למקצוע שלי אם לכל הפחות לא אעקוב אחריו בפייסבוק, בדיוק כפי שאני עוקב אחרי בוגי יעלון, דני דנון, איילת שקד וארגון להב"ה הידוע לשמצה. אלא שאף אחד לא נזף בי כשעשיתי לייק לעמותה שקוראת לפוצץ חתונה בראשון לציון – אבל לבצלם? ארגון זכויות אדם? דווקא בצל מלחמה? זה, כך מסתבר, הקו שאסור לחצות.
את ההוכחה הסופית לחוסר הלגיטימיות של "בצלם" נתן מיניסטריון-האמת, המכונה גם "רשות השירות הלאומי-אזרחי", כשהמנכ"ל שלו החליט להפסיק את הסיוע לעמותה. זה סיפור קטן שלא עשה יותר מדי כותרות, וממילא אם היה עושה כנראה שהציבור היה תומך בהחלטה בהתלהבות. וכך, בחדר קטן ואפור, החליט פקיד קטן ואפור - שלא נבחר על ידי הציבור ולא קיבל מנדט מהציבור ולא יישפט על ידי הציבור – לפגוע בארגון זכויות אדם. לא נעשתה הצבעה, לא הוקמה ועדה, ספק אם הושקעה אפילו מחשבה מעבר לרמת הטוקבק הממוצע. לציבור הישראלי, כך מסתבר, אין כבר זכות להחליט מה טוב בשבילו – בשביל זה יש פקידי ממשלה.
אם חייזר היה נוחת בירושלים הוא היה מתקשה להבין את המציאות הזאת. לא חמאס, לא חיזבאללה, לא דאע"ש ולא אל-קאעידה – האויב האמיתי על קיומה מדינת ישראל הוא ארגון זכויות אדם. זה שמנסה להקטין את הפגיעה באזרחים. אם חייזר היה נוחת בירושלים היה מאוד קשה להסביר לו מה זה דמוקרטיה.