"זאת ההופעה האחרונה שלנו", אמר גידי גוב כשהכל נגמר, "הייתם כל כך מתוקים איתנו. וריגשתם אותנו עד מאוד. ואנחנו כל כך שמחים להיות פה איתכם". דני סנדרסון הוסיף ל-50 אלף הצופים בפארק הירקון: "תודה שגדלתם איתנו. לעולם לא נשכח את התמונה הזאת". ואז הם ירדו מהבמה ופול סיימון התחיל לשיר ברמקולים על הטירוף שלא השתנה, אחרי כל השנים.
זה היה ערב עצוב-שמח. עצוב-שמח למדינה קטנה שמתחמקת מצרה. עצוב כי קברנו סופית את הלהקה הכי גדולה שהייתה לנו כאן. שמח כי זה היה טקס לוויה ממלכתי ומכובד, כאשר לא פחות מ-120 אלף ישראלים ליוו את המנוחה בדרכה האחרונה, לאור הירח ולאור הכוכבים, כשהשקט מדבר בשביל עצמו באין עונים.
"אתה מגזים", יגיד טוקבקיסט מספר 7, "סך הכל להקה. אף אחד לא מת". וטוקבקיסט מספר 7 ידגים את כל מה שהפך להיות רע בתרבות המקומית שלנו. חוסר הכבוד ליוצרים וליצירה, התמכרות לרייטינג, ללהיטי אינסטנט מתורגמים, לכוכבי מיקרו-גל, כאלה שהופכים לדבר הכי לוהט בתוך רגע קצר, אבל יש להם טעם של פלסטיק.
לראות את כוורת בחינם בהתנחלות
לפני קצת יותר משנה, התקשרה אליי חברה טובה והציעה: "רוצה לבוא להופעה של כוורת?". מיד אחרי שהסכמתי שאלתי למחיר, אחר כך למיקום, ורק אחר כך נזכרתי לשאול: "מה זאת אומרת הופעה של כוורת?!". היא הסבירה שלא מדובר בדיוק בהופעה של כוורת, אלא בהופעה של דני סנדרסון, גידי גוב, אפרים שמיר ואלון אולארצ'יק (ארבע שביעיות של הלהקה האגדית) יחד עם מזי כהן. ההופעה הייתה חינמית לרגל חגיגות יום העצמאות ב"אמפי ממושי" בבקעת הירדן, ליד ההתנחלות פצאל.
במילים אחרות, לפני קצת יותר משנה, זכו לראות כמה מאות מתנחלים הופעה מלאה של רוב חברי להקת כוורת (מחוזקת בכמה חברים מלהקת גזוז) חינם אין כסף. אז למה פתאום החליטו 120,000 ישראלים לשלם מאות שקלים בשביל לראות כמעט את אותה ההופעה, בשינוי מיתוגי קל? מכיוון שהם היו צמאים לזה. למוזיקה אמיתית. זו לא רק נוסטלגיה, זו גם תאווה אמיתית לתרבות שכבר לא קיימת.
דני, גידי וחברים בהופעה בבקעה
יש בישראל קהל שאוהב מוזיקה, אנחנו רואים אותו בכל פעם שמגיעה הופעה גדולה מחו"ל. יש בישראל גם אמנים ויוצרים מאוד מוכשרים. אז מה הבעיה בעצם? איך זה שאנחנו לא מגלים כשרונות חדשים ועדיין תקועים עם אותם שלמה ארצים, אייל גולנים וכמה עידן רייכלים ואביב גפנים שיכולים למלא את קיסריה?
מהפכת האינטרנט אולי קירבה את האמנים למרחק נגיעה מהקהל, אבל עדיין דעת הקהל נקבעת על ידי אותם כלי תקשורת מיושנים, ועל אותם יחצנים ומעצבי דעת קהל שמסתמכים על אותה שיטת רייטינג שאבדה עליה הכלח בכל כך הרבה מובנים.
לחפש את האיכות במקום חדש
לא צריך להיות מינה צמח בשביל להבין שרוב אזרחי המדינה לא יודעים לזהות את הבילויים, את עמיר לב או את חברי להקת "הקולקטיב" ברחוב, אבל אין כמעט אף אחד שלא יזהה את קובי פרץ. מה זה אומר עלינו?
בשבוע שעבר התקיים עוד ערב מחווה לזכרו של מאיר אריאל. 466,515 שקלים נתרמו לפרוייקט על ידי המעריצים, שלא יכלו לדמיין את חודש יולי בלי הופעה משיריו של הצנחן המזמר. כבר מעל לעשור שההופעה לזכרו של אריאל ז"ל היא אירוע סולד-אאוט, לא משנה אם זה בחוות רונית, אמפי קיסריה או על הדשא בקיבוץ משמרות. זה אירוני לאור העובדה שמאיר אריאל עצמו לא הצליח למלא מניין בהופעותיו האחרונות בחייו. האיש שלא חלם למלא את מועדון הבארבי הישן בדרך סלמה ביפו, פתאום ממלא את קיסריה. כי זה מה שנשאר לנו, נוסטלגיה פורטה. אנחנו אוהבים מוזיקה טובה, אבל ממשיכים לחפש את האיכות רק במקומות הבטוחים.
אז היום אנחנו פותחים דף חדש בתרבות הישראלית, ללא כוורת. ואנחנו חייבים לעצמנו, ולילדים שלנו, למצוא את הכוורת הבאה. מישהו שיוכל עוד ארבעים שנה לרגש אותנו. אל תהיו שאננים. עוד ארבעים שנה אייל גולן יהיה בן 82, אביב גפן יהיה בן 80 ושלמה ארצי יהיה בן 104. אנחנו צריכים להפסיק לחפש במקומות הבטוחים ולקחת סיכון. הלהקה שתרגש אותנו עוד ארבעים שנה יכולה להופיע הערב במרתף בדרום תל אביב. חפשו אותה. תלכו להופעה שלה. תמחאו ליוצרים כפיים. תקנו איזה דיסק ותכתבו להם בעמוד הפייסבוק כמה נהניתם. אף אחד אחד לא יעודד את התרבות שלנו. אנחנו אחראים להרס של המוזיקה המקומית, ואנחנו גם צריכים להיות אלה שיצילו אותה. וזה מתחיל להיות מאוחר מדי.
>> אז איך הייתה ההופעה של כוורת? ביקורת