החיים עצמם קפצו השבוע לביקור בכנסת. זה התחיל בדיון על המחקר על זיהום האוויר והתחלואה במפרץ חיפה, שבו נציג משרד הבריאות הודיע שכלל אין צורך בתוצאות המחקר האחרון כדי לדעת שבנפת חיפה יש עודף מובהק של חולי סרטן, אסתמה ודרכי נשימה, ושבאופן כללי 1,600 ישראלים מתים מדי שנה ממחלות שנגרמות מזיהום אוויר. זה אמנם קצת פחות מהנתון של ארגון הבריאות העולמי (שקבע ש-2,500 ישראלים מתים מדי שנה מזיהום אוויר), אבל זה עדיין הרבה יותר - בערך פי 50 - מאשר מספר הישראלים שנהרגים בפיגועים.
זה נמשך בדיון על שדות הקטל שידועים גם בשם "כבישי ישראל". 355 ישראלים נהרגו ב-2015 בתאונות דרכים (עלייה תלולה של כ-11% לעומת השנה הקודמת), 1,873 נפצעו קשה. זה בערך הרוג ושישה פצועים קשה מדי יום. כשזה קורה בתחום אחר בחיינו, קוראים לזה "שגרת פיגועים".
המכנה המשותף בין שטחי ההפקר הללו, שבהם ישראלים רבים משלמים בחייהם את מחיר ההזנחה הממשלתית והשלטונית, הוא הגאונות של בנימין נתניהו. נתניהו, ששולט כאן כבר נצח, הצליח לייצר עולם תודעתי הפוך: בעוד שהציפייה הבסיסית ממנהיג היא שיציע פתרונות וליישם אותם – ובקיצור, שיעשה - נתניהו הצליח לשכנע את הציבור הישראלי שאין מה לעשות. הוא הצליח לשכנע שברוב התחומים המשמעותיים בחיינו, המציאות הקשה היא גזירת גורל, והוא ראש ממשלה ראוי לא מפני שהוא מסוגל לפתור את הבעיות, אלא מפני שגם אחרים לא מסוגלים לפתור אותן.
מרגע שנתניהו והממשלה שלו מסירים מעצמם אחריות, הם מעבירים אותה אלינו, הציבור. אנחנו צריכים לדעת לספוג. להתרגל לשגרת פיגועים, לשגרת תאונות, לשגרת זיהום אוויר. הביטוי המזוקק לגישה הזו נחשף כשמקהלת השרים שמדבררים את הממשלה, בראשות בנט וארדן, הסבירה שאין סיבה לחשוש מפיגועים כי "בתאונות דרכים יש הסתברות סטטיסטית גבוהה יותר להיפגע". המסר שמקופל בהשוואה הזו: אם השלמתם עם הטירוף בכבישים, אתם יכולים להיות רגועים לגבי הפיגועים, כי בזה מתים פחות אנשים. כלומר, השרים השתמשו בכישלון אחד של הממשלה כדי לשים בפרופורציות כישלון אחר שלה. גאונות, כבר אמרנו?
קטל בכבישים? אין מה לעשות
הנראטיב הזה רשם הצלחה מסחררת בשדה המדיני-בטחוני, שבו נתניהו והימין (לזכותם ייאמר שאהוד ברק הניח בכישרון את היסודות) הצליחו לשכנע את הציבור הישראלי ש"אין עם מי לדבר", "אין פרטנר", ושלמעשה המשך הכיבוש נכפה עלינו. ישראלים נדקרים ברחובות על בסיס יומי, והדבר היחיד שראש הממשלה מסוגל לעשות זה להחמיא לעוברים ושבים על אומץ ליבם ולהמליץ לנו "לגלות ערנות". אה, וגם "להקיף את המדינה בגדרות כדי להתגונן מחיות הטרף שבחוץ" כפי שנתניהו אמר השבוע בהתבטאות אנינה במיוחד. אבל רגע, אדוני ראש הממשלה - מה עם כל חיות הטרף שבפנים?
זה מקומם במיוחד כשמדובר בקטסטרופה בכבישים. גם שם ההרג ההמוני מוצג ע"י ממשלת נתניהו כגזירת גורל. אני דווקא זוכר שב-2012, כשמספר ההרוגים בתאונות ירד לראשונה אל מתחת ל-300, שר התחבורה ישראל כץ שמח מאוד לקחת על זה קרדיט ולייחס את הירידה לצעדים שנקטה הממשלה. ובכן, כמו בספורט גם בחיים, לא יכול להיות שהמאמן גוזר קופון על הניצחונות אבל הוא לא אחראי להפסדים.
הקטל בכבישים הוא לא גזירת גורל ולא נעליים. הקטל הוא תוצאה של סדרי עדיפויות תקציביים וממשלתיים. הוא תוצאה של פיגור של עשורים באיכות התחבורה הציבורית לעומת המערב, כשל שכתוצאה ממנו כרבע מיליון מכוניות פרטיות חדשות עולות על הכבישים מדי שנה ומצטרפות לפקק הצפוף והמסוכן שכל המדינה תקועה בו. הוא תוצאה של ייבוש הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, פיגור בטיפול בקטעי כביש מסוכנים ואדומים, הקצאת תקציבים מגוחכים לתחבורת אופניים כאלטרנטיבה למכוניות והתעלמות מהולכי הרגל במרחב הציבורי והתחבורתי.
אתם מוזמנים לעשות פעם תרגיל: עקבו ברצף אחרי המבזקים באתר החדשות המועדף עליכם. רשמו כמה פעמים ביום מופיעה התיבה 'הולך רגל ב... נפגע ממכונית'. תודו שלא שמתם לב לזה עד היום. ברוב המקרים, הולכי הרגל לא נפגעים מפני שהם רצים לתוך הכביש ונכנסים בהתנדבות אל מתחת לגלגלי המכונית (יש גם מקרים כאלה), אלא מפני שאין להם איפה לחצות כבישים מהירים, מפני שהרמזורים להולכי הרגל קצרים מדי, מפני שאין מדרכות והם נאלצים ללכת על הכביש. ישראל נמצאת במקום הראשון במערב בחלקם של הולכי הרגל מכלל הנפגעים בתאונות דרכים. זו לא גזירת גורל - זו מציאות שניתן לשנות. אבל יש לנו ראש ממשלה וממשלה שעושים קריירה מלא לעשות, ולשכנע אותנו שזה מה שיש. כל עוד נמשיך לקנות את הסחורה הזו, הם ימשיכו למכור לנו אותה.