כשמבקר המדינה, בשורות האחרונות של הדו"ח על השריפה בכרמל, הותיר את ההכרעה באשר לגורלם הפוליטי של שר הפנים ושר האוצר בידי הציבור והמערכת הפוליטית, הוא הבין היטב את המשמעות: הדו"ח, קרוב לוודאי, לא יהיה יותר ממכה קלה בכנף של ישי, שטייניץ ונתניהו. כולנו מכירים את הנורמות של הפוליטיקה הישראלית: איש ציבור עם כבוד עצמי לא היה זקוק לדו"ח הזה כדי ללכת הביתה; פוליטיקאי ישראלי מעלה סרטון עתיר ספינים ליוטיוב כדי לשווק את ניקיון כפיו.
לינדנשטראוס מצביע על העובדה ששירותי הכבאות מעולם לא קיבלו יחס ההולם את חשיבותם האמיתית – אחת מזרועות ההצלה והחירום החיוניות במשק. הוא צודק, אבל טראומת הכרמל לא באמת שינתה את זה (מישהו משלה את עצמו שישראל מוכנה היום לשריפה הגדולה הבאה?), ובאורח אירוני זו הסיבה שהאחראים למחדל הנורא לא ישלמו מחיר של ממש.
המבקר פותח את הדו"ח בציון העובדה המדהימה (והידועה), שכמה שעות אחרי פרוץ האש מדינת ישראל נותרה ללא גרם אחד של חומר מעכב בעירה במחסנים (לפי הנוהל במלאי השוטף אמורים להיות 250 טון ובמלאי החירום עוד 200 טון). השתמשתי בדימוי הזה בבוקר שלמחרת השריפה, ונדמה לי שגם עכשיו הוא רלבנטי: תארו לכם שהסורים פולשים לרמת הגולן, ושעתיים אחר כך מתברר שצה"ל נותר ללא פגזים, הדלק למטוסים אזל והטנקים החלודים לא מסוגלים לטפס בעליות לרמה. כמה זמן לאחר המלחמה היו שר הביטחון וראש הממשלה נשארים בתפקידם? ובעצם, למה ללכת רחוק: אחרי מלחמת לבנון השנייה הלכו הביתה שר ביטחון ורמטכ"ל; צה"ל, למען הסר ספק, הגיע אל המלחמה הזו במצב משופר לאין ערוך מזה של מכבי האש ערב השריפה בכרמל.
שירותי כיבוי ברמה של עולם רביעי
בימים הקרובים האוויר יתמלא בספינים חסרי בושה שירעיפו עלינו פוליטיקאים ומלחכי פנכה. יספרו לכם שניהול מדינה זה עסק מורכב, ושכל החלטה להעביר תקציב למטרה מסוימת באה על חשבון משהו אחר. זה כמובן נכון, אבל זה לא פוטר את מקבלי ההחלטות מאחריות למקרי קיצון, וההזנחה של מכבי האש היא מקרה קיצון על פי כל אמת מידה. אם מחר תתפרץ מגיפה בבתי החולים מפני שיאזלו חומרי החיטוי במדינה, שר הבריאות יישא באחריות.
כששרים בכירים וראש הממשלה מגלגלים עיניים וטוענים שהם לא אחראים לטעות הנוראה שגרמה להכחדתו של אוטובוס הסוהרים, הם צודקים: ישי ונתניהו לא שלחו את האוטובוס אל הלהבות, אבל הם אחראים לכך שלמדינת ישראל יש שירותי כיבוי ברמה של עולם רביעי; שמספרם של הכבאים בישראל הוא כרבע ממספר הכבאים המקצועיים במדינות בגודל דומה בעולם המערבי; שמספר רכבי הכיבוי לנפש בישראל הוא כרבע ממספרם במדינות מקבילות; ושמספר המנופים והסולמות לנפש הוא כמחצית ממספרם בחו"ל.
דו"ח המבקר מטיל על ישי ושטייניץ "אחריות מיוחדת", ובהם גם מתמקד הדיון הציבורי והתקשורתי. אחריותו של נתניהו נדחקת לקרן זווית, וזה לא סביר בעליל: אם שירותי הכיבוי תקועים בימי הביניים משום ששר האוצר ושר הפנים מתכתשים על תקציבים ורפורמות, ראש הממשלה צריך לדפוק על השולחן ולהכריע. בשביל זה הוא שם – בשביל לנהל. ושוב, האם נתניהו היה מתבונן מהצד באדישות גם אם צה"ל היה מידרדר לכאלה תהומות?
אל תגידו "חוכמה בדיעבד"
בימים הקרובים נשמע שוב ושוב את הטענה ש"הביקורת היא חוכמה בדיעבד". אם יש מקרה שאי אפשר להלביש עליו את הטענה הזו, זה המקרה. הכתובת לא הייתה על הקיר – היא הייתה רשומה בדו"חות מבקר המדינה, ובתקשורת, ובתכתובות שהוחלפו בין בעלי תפקידים שהכירו את המציאות הקשה, וגם בשטח עצמו – הרי בחודשים היבשים והלוהטים שקדמו לשריפה בכרמל עלו באש רבבות דונמים של שמורות טבע (גמלא, חצבני, יער ביריה ועוד), והייתה אפילו שריפה אחת באתר רגיש שכמעט גרמה אסון אזורי.
ביוני 2010, כחצי שנה לפני השריפה בכרמל, התקשר אליי אורי יפה, טייס מיתולוגי בדימוס, ושטח באוזניי את התסכול שכרסם בו. בראיון שערכתי איתו הוא סיפר על שנים של ניסיונות שכנוע, אין ספור פגישות ומכתבים שבהם חיזר על כל פתח אפשרי והתחנן בפני מקבלי ההחלטות לצייד את ישראל בטייסת של מטוסי כיבוי מקצועיים. בכל פעם שנשרפה עוד שמורת טבע הוא התקשר ושאל בקול חנוק מדמעות "מתי הם כבר יבינו". כשהתקשר למחרת השריפה בכרמל הוא לא היה צריך לומר דבר. בשבוע שעבר, בגיל 81, יפה נפטר. האם גם הוא היה חכם בדיעבד?
בבוקר יום שלישי, יומיים לפני השריפה בכרמל, התקיימה במשרד הפנים ישיבה שעסקה במצב האנוש של שירותי הכיבוי באיגוד ערים לכבאות באר שבע, המספק שירותי כבאות למאות אלפי תושבים בדרום. אלי לוי, ראש מועצת להבים שבנגב, הגיע עם בטן מלאה. לוי שימש במשך כשנה כיו"ר איגוד הערים, הזדעזע ממצב שירותי הכיבוי והתפטר כי לא היה מוכן לשאת באחריות לאסון העתידי, ובעיקר כי כל ניסיון שלו לשפר את המצב זכה לצפצוף מתמשך מצד שר הפנים.
באותו דיון הוא אמר: "צריכה להיות ועדת חקירה למשרד הפנים ולעומד בראשו בכל נושא הכבאות ובבאר שבע בפרט. זה לא מעניין אותם. אם מחר בבוקר היו מורידים שליש מכוס המים שמקבל כל תלמיד ישיבה, היה משבר קואליציוני וראש הממשלה היה מתפרק והיו גוררים לבחירות חדשות. פה מדובר בהצלת חיים. הצעתי לו – קח את תחנות הכיבוי ותהפוך אותן לכוללים". בשלב אחר של הדיון אמר לוי: "בים המלח אין מנוף, אם מישהו נשרף בקומה השישית צריך לזרוק אותו מלמעלה... יהיה אסון מחר בבוקר, כולנו ניצלב".
הדברים האלה נאמרו יומיים לפני השריפה בכרמל. בישראל 2012, מדינה אורווליאנית שבה אמת היא שקר ושקר הוא אמת, כנראה שגם זו נחשבת לחוכמה בדיעבד.