1. קו ישיר מחבר בין הדס פורר, בכירה בפרקליטות ת"א לליאור לוטן, מתאם ראש הממשלה לשבויים. עו"ד פורר התראיינה בגל"צ והתעמתה עם עודד בק, אביו של הנער שנהרג בתאונה שכיכבה השבוע בתחקיר בערוץ 1, בו הוצפו טענות קשות נגד סגירת תיק החקירה ואי העמדתה של הדורסת לדין. זכותה ואפילו חובתה של פורר להגן על עמדתה ועל עבודת הפרקליטות, אבל הסגנון, אוי הסגנון: כשהיא מתלוננת באייטם שעוסק בתאונה קטלנית ש"אתם עושים לנו את המוות ושותים לנו את הדם בכפית", וכשהיא צועקת על האב השכול "אל תתערב" כשהוא מנסה למחות ולהעיר משהו, היא מסגירה הלך רוח בעייתי מאוד עבור מי שתפקידה לשרת את הציבור. ולשרת את הציבור זה אומר, בין השאר, לדעת להכיל ולהתמודד עם ביקורת ולא להתנפל על מי שמעז למתוח אותה.
גם אל"מ לוטן אולי עושה עבודה טובה בניסיון להחזיר את הישראלים מעזה, אבל במפגש עם בני משפחת מנגיסטו דרש מהם, בסגנון תוקפני משהו, "לא לעשות הצגות וקונצים" ולא להפריע - ממש כמו פורר מהפרקליטות. קו ישיר מחבר בין הסגנון של לוטן ופורר לבין זה של פקידים ומנהלים במערכות ציבוריות - ממשרד הפנים ועד משרד הרישוי, ממס הכנסה ועד ביטוח לאומי - שפגשתם לא פעם ולא פעמיים במהלך חייכם. גם הם (לא כולם כמובן, אולי אפילו לא הרוב!) נוטים לפעמים לשכוח שתפקידם הוא לשרת את הציבור, לא לנהום עליו, לתת לו הרגשה שהוא מהווה מטרד ולנסות לנפנף אותו.
תודעת שירות היא משאב שנמצא במחסור גדול בישראל; רבים ממשרתי הציבור, בכל הדרגים, מתנהלים מתוך תודעת עימות ולא מתוך תודעת שירות. ההבדל הוא שאת פורר ולוטן שומעים בתקשורת (היא היתה מודעת לזה, הוא לא) - את המנהל בסניף הדואר רק אנחנו שומעים מבעד לאשנב.
2. ואגב דואר: הבדיחה הזו כבר הפסיקה להצחיק. הרפורמה בדואר ישראל נראתה כמו מהלך בכיוון הנכון, אבל בינתיים מה שקורה בשטח זה בלגן שיצא משליטה - איפה שלא תזרקו אבן תמצאו שכונות ואפילו יישובים שלמים שבהם חשבונות החשמל או הארנונה מגיעים (אם בכלל) אחרי שחלף מועד התשלום, חבילות נערמות במחסן אפלולי בסניף ועקבותיהם של פריטים אשר נרכשו באינטרנט אובדים מיד לאחר נחיתתם בארץ. הכאוס הזה כבר אינו רק בגדר הצקה לאזרחים עצבניים ומותשים - מדובר בפגיעה של ממש במשק, בכלכלה ובעיקר בעסקים הקטנים. בדואר אומרים שאלו הם חבלי לידה; אם זה אכן כך, אני לא רוצה לחשוב על מצבו של העובר.
3. המפלט הבסיסי מהקיץ הישראלי - טבילה במקור מים קריר - הופך למבצע יותר ויותר מסובך ויקר, כשמדי קיץ נודע על רצועות חוף נוספות שכדי להגיע אליהן צריך לשלם. מדובר בסוג של הונאה: לאור העובדה שהחוק אוסר על גביית תשלום עבור הכניסה לחוף (למעט רשימה מצומצמת של חופים אשר בהם הגבייה מאושרת על ידי משרד הפנים), הרשויות המקומיות מתחכמות וגובות עשרות שקלים עבור החניה. זה לגיטימי כשיש דרכים אחרות להגיע לים, אבל כשאין תחבורה ציבורית וכשהחניה החינמית ממוקמת קילומטרים מהחוף - זה בעצם אומר שהכניסה לים היא בתשלום. כמה מקרים מפוקפקים כאלה מונחים עכשיו בפני בתי המשפט, אבל כדי שרחצה בים תמשיך להיות בילוי עממי וחינמי דרוש כאן הרבה יותר מפסק דין - דרוש שינוי מדיניות וגישה של השלטון המרכזי והמקומי, שיכירו בכך שחופי הים, בדיוק כמו הגז שנמצא במעמקים, הם משאב של כולנו. אלא שכרגע, למרבה הצער והעצבים, חלק מהרשויות הממשלתיות והמקומיות מעדיפות לעבוד נגדנו ולא בשבילנו.
4. קילו סברס עולה 27 ש"ח; קילו דובדבנים - 18; קילו שסק - 18.60; קילו שזיפים - 15; קילו ענבים - 10 (כל המחירים ברמי לוי השבוע; מטבע הדברים יש מקומות הרבה יותר יקרים וגם יותר זולים). עם כל הכבוד להכרזה של שר החקלאות אורי אריאל על הוזלת החלב ומוצריו, הגיע הזמן שממשלת ישראל בכלל ושר החקלאות בפרט יעשו משהו כדי שאפשר יהיה לקנות פירות עונתיים ומקומיים - אלו שמסמלים את הקיץ הישראלי יותר מכל דבר אחר - במחיר שפוי. ועוד לא הזכרנו בכלל את האננס שעולה כמו וילה בסביון (אבל הוא לפחות לא גדל בארץ ברוב המקרים).
5. ההודעה של משרד התחבורה על פרויקט הקמת אוטוסטרדות אופניים - 150 ק"מ של נתיבים מודרניים אשר יאפשרו לתושבי מטרופולין דן להיכנס לתל אביב ברכיבה - היא בגדר חדשות מעודדות; סוף סוף מקבלי ההחלטות מתחילים להתייחס אל אופניים כאל אמצעי תחבורה לכל דבר, ולהפנים שבמדינה הכי צפופה במערב תחבורת אופניים היא נכס אסטרטגי שבלעדיו מיליוני אנשים יעמדו בפקק אחד גדול בין חדרה לגדרה.
רק מה - שימו לב ללו"ז. במקרה הטוב, רשת האוטוסטרדות תהיה מוכנה בסביבות 2020-2021, בעוד העבודות על הרכבת הקלה אמורות להסתיים גם הן ב-2021. רשת נתיבי האופניים היתה יכולה לספק הקלה עצומה לעומסים הקשים שצפויים בזמן העבודות על הרכבת הקלה, אבל היא תחנך רק לקראת סוף הסיוט (וכאמור, גם זה לא בטוח). על קצה המזלג, זהו סיפורה של התחבורה בישראל: גם כשכבר עושים את הדברים הנכונים, עושים אותם מאוחר מדי.
