אם הכל יהיה בסדר – ולא יזיק להחזיק אצבעות שכך יהיה – פאניקת העכברת תגווע בקרוב. האנטיביוטיקה והזמן יעשו את שלהם, חלק מהנוהרים לחדרי המיון יתגלו כמי שלקו ב"סתם" וירוס זדוני, והכותרות יתפנו לעסוק בעניינים מסוכנים קצת יותר מחיידק שמופרש על ידי חולדות או פרות.
אלא שאחרי שהעכברת תלך (רק בשביל לחזור) נישאר עם הבעיה האמיתית שבגינה היא התפרצה: התייבשות מקורות המים בישראל. אותם נחלים ומעיינות עם שמות מיתולוגיים כמו היהודייה, הזוויתן והמשושים, שמיליוני ישראלים גדלו עליהם וזכו לחוות אותם כאשד צלול, מבעבע וקריר ביום לוהט של אוגוסט ישראלי; אותם נחלים ומעיינות שאחרי חמש שנים שחונות ויותר מעשור של מגמת התייבשות מובהקת הפכו לשלולית דלוחה של מים עומדים ומזוהמים, שלולית שבה חיידקים משגשגים ואנשים חוטפים מחלות.
לפני כמה שנים טיילתי עם משפחתי בשמורות ההרריות של בולגריה. גם בבלקן הקיץ חם, אבל מאחורי כל כפר נידח בהרים זורם פלג צונן של מי שלגים מופשרים. בעוד ילדיי טובלים במים הצלולים, התבוננתי בבתים האחרונים של הכפר ושאלתי את עצמי לאן זורם הביוב שלו. הרי העולם השלישי זה כאן, ואין מצב שיש בסביבה מכון מודרני לטיהור שפכים. מיותר לציין שלא חלקתי את התהיות הללו עם בני המשפחה. לא העזתי לגזול מהילדים את המתקן הכי שווה (והיחיד) בסביבה.
כשחזרתי לארץ ליבנתי את הסוגיה עם מומחים – אנשי מים, ביוב ומדריכי טיולים לאזור. כפי שחשדתי, ברבים מהכפרים הללו הביוב זורם ישירות למקום הכי נמוך – הנחל שבו התרחצנו והשפרצנו. רק ששם לא רק הביוב זורם – גם הנחל עצמו. זה כל הסוד: מים זורמים, במקרה הזה ממש שוצפים במורד ההר – הם כמעט תמיד מים צלולים, נקיים ובריאים.
פעם, בתחילת המאה הקודמת, המים זרמו גם בירקון (בעוצמה של פי 50 מהיום), בקישון ובשאר נחלי ישראל; פעם, עד לא מזמן, המים עדיין זרמו גם בזאכי ובזוויתן. מהאפשרות לשחות בנחלי מישור החוף (שאחד מהם נקרא על שם התנינים שבעבר שרצו בו) כבר התייאשנו - עכשיו הצמצום החד בכמויות הגשמים מייבש את אחרוני הנחלים הזורמים שנותרו בצפון. אם לא תהיה תפנית מפתיעה בעלילת משבר האקלים, הדור הבא יוכל לשמוע רק בסיפורים על טיולים שנתיים שהסתיימו בטבילה בבריכת הקצינים.
לכן, הרבה יותר מהחשש המיידי (המובן והלגיטימי) מפני הידבקות במחלה לא נעימה, התפרצות העכברת צריכה לנער את הציבור הישראלי מאדישותו ולגרום לו להבין שמשהו רע קורה שם בחוץ. באדיבות ההתפלה יש לנו מים זורמים בכיור ובמקלחת, אבל מעבר למפתן ביתנו מתחולל משבר עמוק. ההתפלה לא פותרת את בעיית התייבשות הטבע, ופתאום העכברת מזכירה שטבע זה לא רק פרפרים ולטאות נכחדות שרוב הציבור אדיש כלפיהם – טבע זה גם הנחלים והמעיינות שכך כך הרבה ישראלים נהנים מהם.
אחרי שנפנים את גודל המשבר, חשוב להבין שגם יש מה לעשות: הנחלים והמעיינות הם כיום צרכני מים שמקבלים אספקה ממקורות ומהמדינה - בדיוק כמו ערים, מפעלים ובתים. מטרים ספורים מבריכת הנופרים המקסימה שבמקורות הירקון יש צינור של מקורות שמזרים מי תהום לתוך הנחל כדי שלא יתייבש כליל. ירקון עם מים עומדים הוא מקור לצחנה, יתושים ודגים מתים; ירקון שזורם בעוצמה הוא נחל נקי ולגיטימי אפילו לשחייה. כרגע הוא קרוב יותר לאפשרות הראשונה.
המפתח לפתרון טמון בכמות המים שנזרים לנחלים: אם אנחנו רוצים להציל את הטבע ולהחזיר אותו להיות המקום הירוק והרטוב הזה שאפשר לטבול בו בלי לחטוף עכברת, צריך לפתוח את השיבר בנדיבות ולהגדיל משמעותית את הקצאת המים לנחלים. כדי שיהיו מים להזרים לנחלים חייבים לצמצם את המינוס בבנק המים הלאומי, וכדי שזה יקרה הציבור כולו צריך להתגייס ולתת כתף לתרבות של חיסכון. כן, להקשיב לרננה רז. כל טיפה שנחסוך בבית, היא טיפה שאפשר להזרים לזוויתן ולזאכי ולהקטין את הסיכוי שבפעם הבאה נפגוש בהם חיידק מהסוג המרושע. כי עכברת זה מה שקורה כשישראל מתייבשת.