עזבו רגע את ההתבטלות המוחלטת בפני סדר היום החרדי, גם במקרה שבו הח"כים החרדים אפילו לא חלמו לחולל משבר של ממש. עזבו גם את שרשרת הספינים, רבעי האמיתות וההתפתלויות בראיונות לתקשורת. יותר מכל אלה, הפרשייה העגומה של גשר יהודית חשפה את סדר העדיפויות של ישראל כץ: במקום האחרון – רוכבי האופניים והולכי הרגל, שלהם מיועד הגשר. אם מתעורר חשש קל שבקלים שהקמתו תעכב את זרימת המכוניות הפרטיות, הרוכבים וההולכים ייאלצו לחכות. הם כבר ממילא מחכים לגשר כבר כמעט עשור, אז מה זה בשבילם עוד חצי שנה?
תחבורת האופניים היא מחדל שקט, אבל זה אולי המחדל הגדול ביותר בתוך הקטסטרופה הכללית העונה לשם "תחבורה" בישראל - מדינה קומפקטית ושטוחה ברובה, עם מזג אוויר ידידותי למדווש, שהייתה אמורה להיות גן עדן לרוכבי אופניים. בתיאוריה כולם יודעים את זה ואומרים את המילים הנכונות – משר התחבורה, דרך ראשי ערים, מתכננים ואנשי מקצוע. בפועל - דשדוש שערורייתי במקום. לכולם ברור שרוכבי האופניים הם הפתרון לבעיית העומס הבלתי נסבל בכבישים, ובכל זאת הם ממוקמים אחרונים בסדר העדיפויות. רק בדבר אחד הם במקום הראשון: טבלאות המוות. בעוד שמתחילת השנה נרשמת ירידה משמעותית ומבורכת במספר ההרוגים בתאונות דרכים (נכון ל-26.8 נהרגו השנה 188 בני אדם בתאונות לעומת 251 בתקופה המקבילה אשתקד - ירידה של 25%!), מספר ההרוגים בין רוכבי האופניים (רגילים וחשמליים) כמעט הכפיל את עצמו – 24 השנה לעומת 14 אשתקד.
הסיבה לנסיקה המבהילה הזו במספר קורבנות האופניים פשוטה: הפקקים מבריחים יותר ויותר אנשים אל האופניים, אבל להמוני הרוכבים החדשים ממתינות תשתיות ברמה של עולם שלישי. שבילים מקוטעים ומעורבבים עם הולכי רגל במקרה הטוב (תל אביב), וכמעט אפס שבילים במקרה הרע (רוב הערים האחרות בישראל). אם בעבר רבים מהרוכבים היו מדוושים על המדרכה, השנה האחרונה התאפיינה באכיפה מוגברת וקמפיינים שנועדו להגן על הולכי הרגל (ובצדק! להולכי הרגל יש זכות ראשונים להליכה בטוחה על המדרכה). התוצאה: רבים מהרוכבים ירדו לכביש – היישר אל בין גלגלי המכוניות והנהגים העצבניים. איך אמר פעם יותם אביזוהר, פעיל האופניים המסור והמנכ"ל של עמותת "ישראל בשביל אופניים"? "הנהגים מבחינים בנו כשאנחנו מרוחים על השמשה שלהם".
אף אחד לא יוצא נקי מהכישלון הזה. במשרד התחבורה טוענים שהם שמחים לתקצב כל עירייה שמגישה תכנית סדורה וראויה לשבילי אופניים ושראשי הערים פשוט לא מרימים את הכפפה. יש בזה מידה רבה של צדק. אבל כשמשרד התחבורה באמת רוצה לקדם את התחבורה לכיוונים הנכונים הוא יודע להפעיל לחצים כבדים, להציע תמריצים ולאיים בסנקציות. לדוגמה: חלק מראשי הערים גם לא ששים לסמן נת"צים בכבישי העיר (נתיבים ייעודיים לאוטובוסים) - ובכל זאת, אחרי מאמץ מרוכז, משרד התחבורה חתם בשנה החולפת על חוזים עם כמעט כל העיריות בגוש דן על סימון עשרות קילומטרים של נתיבים כאלה. חוץ מזה, משרד התחבורה עצמו הכריז חגיגית ב-2015 על השקעה של מאות מיליונים ברישות גוש דן ב"אוטוסטרדות אופניים" שיאפשרו לרבבות עובדים להיכנס לתל אביב בבוקר ברכיבה נינוחה סטייל קופנהגן. השבילים הראשונים, על פי ההצהרות, היו אמורים להיחנך ב-2016. מי שזכה לרכוב על שביל כזה, שיקום.
פעם אמרו שהתחבורה הישראלית תקועה בגלל שהשרים במשרד מתחלפים כמו גרביים, דווקא בתחום שבו כדי לחולל שינוי צריך לתכנן ולהשקיע בתשתיות לטווח ארוך. ישראל כץ יסגור בקרוב עשור (!) במשרד התחבורה. אם ישראל לא הפכה בעשור הזה למדינת אופניים - הוא נושא באחריות.
זה לא אומר שראשי הערים מקבלים פטור: ברוב ערי החוף והמרכז יש תכניות מרשימות לרשת שבילי אופניים, אבל רובן המכריע נותר על הנייר. ראשי הערים חוששים להתעמת עם הנהגים ולפגוע בציפור הנפש – מקומות חנייה. חבל שהם לא לוקחים דוגמה מרון חולדאי, שסימן 130 קילומטר שבילי אופניים ובכל זאת עומד לקחת את הבחירות – שוב – בהליכה. ב-2018, ראש עיר שלא מבין שעיר של אופניים היא עיר שטובה יותר לתושביה, בריאה יותר, שקטה יותר ופקוקה פחות – לא ראוי להישאר בתפקידו. בעוד חודשיים בדיוק צריך להסביר להם את זה בקלפי.