אז לצחוק? לדאוג? עושה רושם שהמרחק בין הומור לטירוף מעולם לא היה כאן קטן יותר. אם תעיפו מבט בשובל התגובות שמשתרכות מתחת לתמונה הזו לא תצליחו להבחין מי אירוני וציני ומי מתכוון ברצינות שצריך לשלוח את החבורה הזו לעזה ולעשות מכולם קציצות, לא בהכרח בסדר הזה. כמו שמישהו היטיב לנסח השבוע נוכח עוד פרץ של סתימת פיות: "מקארתיזם - שלב הסאטירה".
העורך הנכבד של "ישראל היום" קרא בתחילת המבצע "להחזיר את עזה לתקופת האבן". השאלה הבוערת העומדת כעת לפתחה של החברה הישראלית היא מי יחלץ אותנו מימי הביניים.
מי שלא מסכים - בוגד
דמוקרטיה היא עסק לא פשוט. הקיום שלה תובע מהציבור להיות מסוגל להכיל מידה של מורכבות. להבין שהרוב קובע - ובכל זאת גם למיעוט יש זכויות; להבין שגם אם אני משוכנע שאני צודק - אני צריך, ממש באותה נשימה, להכיר בכך שאולי אני טועה, לקחת בחשבון שאחרים יחלקו עליי, לאפשר להם להביע את דעתם ולנסות לשכנע.
בארגונים מודרניים שבוחנים את צעדיהם, מקובל שמישהו לוקח על עצמו את תפקיד האיפכא מסתברא: זה שמאתגר את כל הנחות היסוד ומציע תרחישים שהפוכים לפתרונות השגרתיים והאוטומטיים. גם בצה"ל משתמשים לא פעם בשיטה הזו כדי להעמיד במבחן מוסכמות ישנות. בדיון הציבורי והתקשורתי שמתנהל כאן בתקופה האחרונה, לא רק שלא מוכנים להקשיב לפתרונות של האיפכא מסתברא, אפילו את השאלות לא מאפשרים לו לשאול.
השאלות שחייבים לשאול
מרחב הדיון ברוב ימי הלחימה נע בין מחיקה של עזה להשלמה עם הפסקת אש והמתנה מתסכלת לסיבוב האלימות הבא. הנה כמה שאלות שנמצאות מחוץ למרחב הזה, ושכמעט לא עלו על השולחן: אולי מלכתחילה המצור על עזה גורם יותר נזק בטחוני לישראל מאשר תועלת? אולי הדרישות הכלכליות שחמאס הציג בצאתו למערכה לא היו כה מופרכות, ואפשר היה למנוע את שפיכות הדמים באמצעות כמה מהלכים דיפלומטיים וכלכליים? האם יכול להיות שהמלחמה שהכרזנו על חמאס בגדה בעקבות חטיפת ורצח הנערים תרמה תרומה מכרעת לפרוץ המלחמה ברצועה? האם זה היה כדאי? האם חמאס הוא לחלוטין "לא רציונלי" ולכן אי אפשר לדבר איתו, כמו שאנחנו מספרים לעצמנו כל הזמן? אם הוא לא רציונלי, איך זה שמדברים כל הזמן על "הרתעה"? הרי להרתיע אפשר רק מישהו שעושה מאזן רציונלי של רווח והפסד.
אני לא מתיימר להחזיק בתשובות חד משמעיות לכל השאלות הללו. אבל אני חושב שחובתנו - לעצמנו, לא לאף אחד אחר - לדון בהן ברצינות. מי שמצמצם את מרחב השאלה והדיון, מצמצם גם את הסיכוי למצוא פתרון.
על העיוורון
מקובל להאשים באווירה האלימה את בריוני הפייסבוק ואלה שמתנתקים מהמסך ומגיעים חמושים באלות להפגנות הסמול. אבל מה אנחנו רוצים מהבריונים, אם יו"ר הקואליציה יריב לוין, עורך דין בהשכלתו, יושב באולפן טלוויזיה ומאשים עיתונאי (גדעון לוי) בבגידה. העילה: הטענות שלו כלפי צה"ל עלולות לסייע לתעמולה של חמאס.
איזה עיוורון: הרי את אותה טענה בדיוק אפשר להפנות לכל מי שמעז להטיל ספק במדיניות הממשלה ובתוצאות המבצע. ח"כים מימין טוענים שנתניהו הססן? בוגדים! הרי חמאס יכול לנפנף בזה בתעמולה שלו. השר עוזי לנדאו טוען שנכשלנו? בוגד! הוא הרי משחק לידי חמאס שיצטטו אותו ויטענו שניצחו במערכה. תושבים מותשים מעוטף עזה מספרים בתקשורת שהם מפחדים לחזור הביתה כי שום איום לא הוסר? בוגדים! בזכותם חמאס יכול להתפאר בכך שגם אחרי חודש של כתישה הוא ממשיך להטיל אימה על אזרחי ישראל.
וזה בעצם מה שכדאי לכולם לזכור: כשהאשמות בבגידה מתחילות לעוף באוויר, הן עלולות לעוף לכל הכיוונים. מי שמפיץ פוסטר של בוגדים בשירות חמאס, צריך לזכור שיבוא יום והוא עלול לגלות את עצמו מככב ביצירה כזו בעצמו. ואז, הו אז, הוא פתאום ייזכר שדמוקרטיה היא אולי קוץ בישבן, אבל אחרי הכל יש לה גם כמה יתרונות.