1. ההתרגשות
יש משהו מרגש בתמונה שבה מנהיגי העולם עומדים ביחד, חזית אחת, ומכריזים על כוונתם להיאבק במשותף באיום הגדול שמתחשר מעל ראשה של האנושות. תמונות כאלה רואים בדרך כלל רק בסרטים הוליוודיים שבהם בני האדם מאחדים כוחות מול חייזרים שתקפו את כדור הארץ. במקרה הזה, לרבים נדמה שכדור הארץ הוא שתוקף אותנו, אבל המציאות הפוכה: האנושות תוקפת את הכדור ואת הטבע, והיחס הזה חוזר אליה כמו בומרנג.
היה גם מרגש לשמוע במהלך הועידה שרוב הנואמים נוקטים בגוף ראשון רבים: אנחנו, בני האדם. כבר לא חלוקה למדינות, לשבטים, לצבאות ולאינטרסים. כולנו רקמה אנושית אחת חיה. היה מרגש במיוחד לשמוע את זה בעיר שעדיין מתאוששת מטראומת הפיגועים ודאע"ש. מנהיגי צרפת - כמה לא ישראלי מצידם - לא ניצלו את מתקפת הטרור כדי לבטל את ועידת האקלים או לחמוק מהתמודדות עם הנושא בטענה שיש להם דברים דחופים יותר על הראש. להיפך - הצרפתים הובילו ודחפו בכל הכוח להסכם ובכך העבירו מסר ברור: משבר האקלים הוא איום חמור על האנושות לא פחות מטרוריסטים. למעשה, שני האיומים שלובים זה בזה: הקצנת האקלים תורמת להקצנת האקלים הפוליטי, התפרקותן של מדינות (ע"ע סוריה) והחמרת משבר הפליטים.
2. היום שאחרי
יום אחרי ההתלכדות האנושית המפעימה, חוזרת כל מדינה להתמודד עם הבעיות הספציפיות שלה, עם האינטרסים והאילוצים. זה גם היום שבו מתחיל המבחן הגדול של הסכם פריז ואולי גם נקודת התורפה שלו: היישום והאכיפה. זה נפלא שמנהיגי העולם הצליחו סוף סוף להסכים על יעדים משותפים ועל העובדה שכל האנושות - הפעם כולל אגוזים קשים כמו סין והודו - צריכה לקחת אחריות. עכשיו רק נותר לראות אם היא באמת תיקח, ואם הסכמות פריז יהפכו בכל מדינה וממשלה לתוכנית עבודה מחייבת ואפקטיבית. הניסיון מלמד שלא כדאי להיות אופטימיים מדי בקשר לזה. מצד שני, כמו שאמר מזכ"ל האו"ם באן קי מון, "אין לנו פלאן B".
3. ובינתיים בישראל
ספק רב אם האסימון שנפל בפריז - ההכרה של הנהגת העולם בדחיפות של האיום האקלימי ובצורך לאחד שורות ולנקוט צעדי חירום משותפים - נפל גם בירושלים. בנימין נתניהו ורוב שריו עדיין תקועים מאחור ושבויים בתפיסת מציאות לפיה משבר האקלים הוא בעייה ערטילאית ששייכת לעתיד הרחוק, ובעיקר שייכת למישהו אחר. אנחנו הרי קטנים ולא מזיקים, שהאמריקאים והסינים יטפלו באקלים ואנחנו נטפל באבו מאזן.
השר להגנת הסביבה אבי גבאי דיבר יפה בפריז על תרומתה של ישראל לפיתוח ויצוא טכנולוגיות ירוקות מתקדמות, רק חבל שאת מה שאנחנו ממציאים ומייצאים אנחנו לא מיישמים בבית. הרקורד של ממשלת ישראל בכל הנוגע לעמידה בהתחייבויות לצמצום פליטות מביך: ב-2009 החליטה הממשלה שעד 2014 5% מהאנרגיה במשק הישראלי תהיה ממקורות ירוקים (שמש, רוח) - בפועל אנחנו תיכף ב-2016 ונתח האנרגיות המתחדשות עומד אצלינו על פחות מ-2%. הנשיא לשעבר פרס והשר להגנת הסביבה גלעד ארדן הבטיחו בועידת קופנהאגן (2009) שעד סוף העשור ישראל תצמצם את הפליטות שלה ב-20% - אז הבטיחו. פרס וארדן התכוונו לטוב, ועכשיו גבאי יכול להזדהות עם התחושה שלהם מאז: הוא נשלח לחזית העולמית הירוקה כדי לייצג ממשלה שלא עומדת מאחריו.
הסכם פריז אמנם לא יגרום לכך שנגד ראש הממשלה ושריו יוגשו כתבי אישום בערכאות בינלאומיות, אבל מדינות שלא יחליפו דיסקט יהפכו למוקצות ויספגו נזקים כלכליים ותדמיתיים כבדים. זירת הפחמן ממלאת תפקיד יותר ויותר מרכזי בזירת הדיפלומטיה הבינלאומית, ועמדת המוצא של ישראל לא מזהירה.
4. מאיום להזדמנות
וזו נקודת המפתח: בתפיסת העולם הנוכחית של הממשלה, הסכם פריז והמשמעויות הנגזרות ממנו מהווים איום. גוועלד - צריך לשנות סדרי עדיפויות, להתחייב וגם לבצע מהלכים דרמטיים בתחומים שעד עכשיו השתרכו בתחתית סדר היום של הממשלה. אז הנה ההצעה הצנועה שלי לנתניהו ושריו: במקום איום, אפשר להתייחס אל הסכם פריז כאל הזדמנות גדולה. עזבו רגע את משבר האקלים הגלובאלי: זיהום האוויר הורג אותנו כאן ועכשיו. על פי ארגון הבריאות העולמי, כ-2500 ישראלים מתים מזיהום אוויר והשלכותיו מדי שנה. פי מאה מבפיגועי טרור. צמצום הפליטות הוא גם צמצום בזיהום האוויר, צמצום התחלואה והקטנת הוצאות העתק של מערכת הבריאות. מי אמר החיים עצמם?
גם המשבר העמוק של התחבורה מתרחש כאן ועכשיו ומורגש בחייו של כל ישראלי. מהלך דרמטי שבו ההגה של ספינת המשק יוטה לכיוון תחבורה ציבורית, תחבורת אופניים והליכה ברגל, ישפר את איכות חייהם של מליוני ישראלים, יצמצם את ההוצאות על דלק ועל אחזקת רכב (כלומר שניים ושלושה רכבים), יחסוך את המיליארדים שמתבזבזים בזמן שאנחנו עומדים בפקקים ואת מאות בני האדם שנקטלים מדי שנה בתאונות דרכים. על הדרך זה גם יאפשר לישראל לעמוד ביעדי הפחתת הפליטות. שתי ציפורים ירוקות במכה.
ישראל חוטפת על בסיס קבוע בזירה הבינלאומית, ההסברתית, האקדמית. הנזקים הכלכליים כבר מורגשים. במקום להוסיף עוד שמן למדורה, אפשר להתייחס אל משבר האקלים כאל הזדמנות להתייצב בחזית העולמית, להפגין את היכולות הטכנולוגיות ואת היצירתיות הישראלית המפורסמת. להוכיח שיש תחומים שבהם אנחנו מסוגלים ללכת עם העולם יד ביד, ולא ראש בראש.
