כמו 45.8% מהציבור הישראלי - אלה שב-9 באפריל בחרו במפלגות שלא יישבו בקואליציה של נתניהו - גם לי אין יותר מדי ציפיות מממשלה שהחלופות שלה למשרד המשפטים נעות בין סמוטריץ' ליריב לוין. ובכל זאת, רגע לפני חלוקת התיקים ואיוש המשרדים, נדמה לי שיש כמה ציפיות שסביבן רובנו – הישראלים מהשורה – יכולים להתאחד. לפני הכל: שבממשלה הקרובה, בניגוד לקודמתה, רוב השרים יתעניינו במשרדים שלהם ובאמת ירצו לעבוד בהם.

כי בממשלה היוצאת הייתה לפעמים הרגשה שיש 15 שרי ביטחון מטעם עצמם, ומעט מאוד שרים שבאמת אכפת להם מהנושאים האזרחיים שעליהם הם הופקדו, מהחיים עצמם. אין לי דעה משובחת במיוחד על משה כחלון כשר אוצר, אבל העובדה שהוא נחוש לחזור לאותו משרד אומרת משהו לטובתו, מעידה שאכפת לו ושהוא באמת רואה בזה שליחות. וזה הרבה יותר מרוב שותפיו לממשלה. כי מה היה לנו שם?

שר חינוך (נפתלי בנט) שלא הפסיק לתת עצות לגבי רצועת עזה ולא הסתיר את חלומו להיות שר ביטחון.

שר בינוי ושיכון (יואב גלנט) שלא הפסיק לתת עצות לגבי רצועת עזה ולא הסתיר את חלומו להיות שר ביטחון.

שר תחבורה (ישראל כץ) שלא הפסיק לנפנף בהיותו שר מודיעין, חבר קבינט ובישורת האחרונה גם שר החוץ. אולי בגלל זה התחבורה בישראל נראית כמו חלטורה?

שר חקלאות (אורי אריאל) שהתעניין בהתיישבות הרבה יותר מאשר בחקלאות.

סגן שר בריאות (יעקב ליצמן) שאיים להפיל ממשלה בגלל כמה פועלי רכבת שעבדו בשבת אבל אף פעם לא בגלל המצב בבתי החולים.

שר להגנת הסביבה (זאב אלקין) שהקדיש חודשים ארוכים למרוץ לעיריית ירושלים מבלי שטרח להתפטר מתפקידו.

שר תיירות (יריב לוין) שהכריז מלחמה על בית המשפט העליון.

שר מדע (אופיר אקוניס) שתרומתו למחקר המדעי התבטאה בפסילת אשת אקדמיה בגלל עצומה שחתמה עליה לפני כמעט 20 שנה.

ולא נשכח שהיו גם שתי שרות – שרת התרבות (מירי רגב) ושרת המשפטים (איילת שקד) – שדווקא מאוד התעניינו במשרדיהן, עד כדי כך שלא הפסיקו להתעמת עם התחום שעליו הופקדו. אז במחשבה שנייה, אולי אדישות זו לא אופציה כל כך רעה.

עם המגעים להקמת הממשלה החדשה, כל מה שאנחנו מבקשים זה: שרים שאכפת להם, ושלא מחממים את הכיסא ובאותו זמן חולמים להיות במקום אחר.

מקלב לרווחה, ארדן לתחבורה

סימנים מעודדים, אגב, נרשמו במגעים הקואליציוניים מצד יעקב ליצמן, שרוצה לחזור למשרד הבריאות אבל מתנה את זה – בואו נקווה שאלה לא סתם קולות של מו"מ – בצעדים חיוניים כמו העלאת מס הבריאות וצביעת תקציבים לטובת טיפול בחוסרים הקשים של המערכת. חבל שהוא לא עשה את זה במהלך קדנציה שלמה שישב במשרד – אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

אם כבר יהדות התורה: אחד הח"כים היותר ראויים ומסורים לשליחותם הציבורית בכנסת היוצאת היה אורי מקלב. לשכתו משמשת כתובת לפניות הציבור בשלל נושאים, בדגש על תחבורה ציבורית שהחרדים מרבים להשתמש בה. אם מקלב ילוהק, למשל, למשרד הרווחה, זה יכול להיות שידוך מוצלח: המשרד הכל-כך חשוב הזה צמא לשר שיביא איתו משב רוח של שירותיות וחמלה, וכמובן יכולת להביא תקציבים.

החרדים יישארו עם נתניהו? (צילום: Alex Kolomoisky/YEDIOTH AHRONOTH, חדשות)
סימנים מעודדים. ליצמן עם נתניהו|צילום: Alex Kolomoisky/YEDIOTH AHRONOTH, חדשות

דווקא על משרד התחבורה – אחד החזקים, המשפיעים ועתירי המיליארדים – עושה רושם שבינתיים אין הרבה קופצים. הפיגור כל כך עמוק והפלונטר כה סבוך, שכנראה לא רבים ששים לנסות להתיר אותו.

אופציה מעניינת היא גלעד ארדן. אחרי קדנציה רצופת מבוכות במשרד לביטחון פנים, ארדן יוכל לחזור בתחבורה לימים היותר מרשימים שלו כשר להגנת הסביבה. בתחבורה צריך להבין, וארדן הוכיח במשרד להגנת הסביבה שהוא מסוגל לצלול לתחום סבוך ועתיר ידע וללמוד אותו במהירות, שלא לדבר על הקשר המובהק בין סביבה לתחבורה. כשר להגנת הסביבה ארדן לא היה חף מטעויות, אבל היתה לו תשוקה אמיתית לנושא ורצון כן לשנות. אם אפשר לבקש משהו מהשרים בממשלה הבאה זה בדיוק את זה: תעבדו בשבילנו, לא עלינו.

Aviv67@gmail.com