נס גדול היה שם. בימים נעימים יותר, שבהם הטמפרטורה במרחב המדברי שבין דימונה לערד לא ממריאה לממדים של כבשן, ערוץ נחל אשלים מלא במטיילים. "זרם של נוזל חומצי ברמת HP שבין 0 ל-1 שוטף את הערוץ כשיש בו אנשים זה ממש סרט אימה", אומר גורם בכיר בתחום הסביבה. אבל החום בסוף השבוע היה בלתי נסבל, הנחל היה ריק והאסון האקולוגי הסתיים בלי נפגעים בנפש. האמרה "אין רע בלי טוב" קיבלה תוקף מחודש.
בשלב זה נדמה שכולם המומים - גם אנשי המשרד להגנת הסביבה וגם אנשי "רותם אמפרט". בדרום ספגו בשנים האחרונות תאונות קשות של דליפת נפט (עין עברונה, נחל צין), במפרץ חיפה מתורגלים בתקלות מאיימות באדיבות ארובות המפעלים. כשל כזה, שבו סוללה אימתנית בגובה כמה עשרות מטרים קורסת ומאה מיליון ליטר של נוזלים מסוכנים שוצפים על פני עשרים קילומטרים, הוא אירוע שישראל עדיין לא חוותה.
כשההלם ישקע, יתחילו לצוף השאלות: האם לא הגזימו בהגבהת הסוללות עד לממדים שהפכו אותן לפגיעות? האם המפעל היה ערוך להתמודדות עם תרחיש של קריסת הסוללה? (במכתב ההתראה ששלח אתמול המשרד להגנת הסביבה למפעל נרמז שהתשובה שלילית); האם הייתה דרך לחזות את התאונה – באמצעות פיקוח הדוק יותר מצד הרגולטור או בקרה קפדנית יותר על ידי מהנדסי המפעל – או שמא היא תזכה להגדרה "כוח עליון"?
כל השאלות האלה אמורות להתברר במהלך השימוע והחקירה שעתיד לנהל המשרד להגנת הסביבה, אבל הבעיה היא שעד שההליכים יסתיימו כולנו כבר נדבר, חלילה, על התאונה הבאה והאסון האקולוגי התורן. זוכרים את זיהום הנפט האדיר בעין עברונה שבערבה בדצמבר 2014? ובכן, התיק עדיין פתוח וטרם הוחלט אם להגיש כתבי אישום. זוכרים את דליפת הנפט בנחל צין בקיץ 2011? ההליכים המשפטיים עוד לא הסתיימו. כשטחנות הצדק טוחנות כה לאט, המשמעות בפועל היא שלא נעשה צדק, וכשלא נעשה צדק הציבור מאבד אמון בכולם - גם בתאגידים הפרטיים שעושים רווחים ממשאבי הסביבה וגם בממשלה שאמורה להגן על האינטרסים של הציבור.
אחרי שנסיים לבכות את גורל הצמחייה והסביבה, מסלולי הטיול הייחודיים והגבים הנפלאים, מה שיישאר מהמגה-תקלה זו עוד מכה אנושה למערכת היחסים הכל-כך שברירית בין הציבור לתעשייה בישראל. בשנים האחרונות התעשייה מסומנת כאויב. בכל רחבי הארץ אנשים נעמדים על הרגלים האחוריות ולא מוכנים לקבל מפעלים כשכנים. התעשיינים מנסים לומר להגנתם שישראל מדינה קטנה וצפופה, שאוכלוסייה ותעשייה מוכרחות לדעת לחיות כתף לכתף כפי שמקובל במדינות רבות במערב. אבל לכו ספרו את זה לחיפאים (שאתמול, אגב, קמו לעוד בוקר של שמי ערפיח מזעזעים).
התעשיינים טוענים, לפעמים בצדק, שהציבור הישראלי פרנואידי, אבל תקלה קשה כמו זו שקרתה בנחל אשלים נותנת לציבור סיבה טובה לחשוב שמישהו באמת רודף אחריו. רק דמיינו מה היה קורה אם תאונה בסדר גודל כזה הייתה מתרחשת בלב אזור מגורים צפוף. אם התעשייה רוצה יחסי שכנות טובים בנוסח אירופה, היא צריכה לשכנע שהיא פועלת בסטנדרטים של אירופה - ואירועים כמו זה של סוף השבוע, איך לומר בעדינות, לא מקדמים את הרושם הזה.
לקינוח, קבלו את האבסורד: כל אירוע כזה מזרז את התהליך שבו מפעלים גדולים (מישהו אמר מיכל האמוניה?( יגורשו מאזורים מאוכלסים בצפיפות ויישלחו למדבר. וכך, הדרום האומלל, שחוטף בשנים האחרונות אסון אקולוגי אחרי אסון אקולוגי, עלול לקבל בתור עונש עוד כמה מפעלים ותשתיות מזהמות, ובכך יונצח תפקידו כחצר האחורית והבכלל-לא-ירוקה של מדינת ישראל.