לפעמים סטטיסטיקה רק מתארת מציאות, מתרגמת אותה למספרים. ולפעמים היא גם מסבירה אותה. הדו"ח שפירסמה בשבוע שעבר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על מצב הפקקים בישראל עושה את שני הדברים: גם ממחיש את מה שכולנו מרגישים – שהפקק שמדינה שלמה תקועה בו הולך ומתארך, הולך ומסתבך – וגם מאפשר לנו להבין למה זה קורה. רמז: זו לא גזירת גורל. אפשר גם אחרת.
אלה נתוני המפתח: מאז שנת 2000 כמות הקילומטראז' השנתי שנוסע הציבור הישראלי (בשפת הלמ"ס – 'הנסועה') גדלה ב-50%. כמות כלי הרכב בכבישי הארץ גדלה ב-69%. באותו זמן, הכבישים התארכו ב-17% בלבד ושטחם (כלומר, גם לרוחב) גדל ב-40%. המסקנה ברורה וכואבת: דווקא בשנים שבהן ניכרת תנופת בנייה, סלילה ופיתוח תשתיות בכבישי הארץ – מה שהפך את שר התחבורה לסוג של ממי לאומי – דווקא בשנים האלה, הכבישים נסתמו בענק.
רבע מיליון מכוניות חדשות בשנה
הסיבה לכך פשוטה: קצב הגידול בכבישים לעולם לא יצליח להדביק את קצב הגידול במספר המכוניות. כל כביש שנסלל או מחלף שנבנה משחרר את הזרם בטווח המיידי, אבל זמן קצר אחר כך העסק שוב נתקע. לנסות לפתור את בעיית הפקקים באמצעות סלילת כבישים זה כמו לנסות לגמול נרקומן באמצעות הגדלת מנת הסם. ברגע הראשון הקריז יירגע, אחר כך הוא יחזור בעוצמות גבוהות ומסוכנות יותר. וישראל, למקרה שתהיתם על ההשוואה, לגמרי מכורה לרכבים הפרטיים, התמכרות שהולכת ומחמירה: ב-2015 עלו על כבישי הארץ יותר מרבע מיליון מכוניות חדשות.
יש רק דרך אחת לאזן בין שני צדי המשוואה המתסכלת הזו: במקום לסלול עוד ועוד כבישים – ממילא כבר אין איפה – אפשר לצמצם את מספר המכוניות. להעביר את הציבור למערכות הסעת המונים (רכבות כבדות וקלות ואוטובוסים) ולתנועה ירוקה (אופניים, הליכה ברגל). כדי שהישראלים יוותרו על המכונית צריך לשכנע אותם שיש אלטרנטיבה נוחה, אמינה ומהירה, ובשביל זה צריך להשקיע לפחות עשרות מיליארדי שקלים בשנים הקרובות בשיפור התחבורה הציבורית.
במשרד התחבורה ובאוצר כבר מבינים את זה, אבל בין ההבנה לביצוע יש פער. בשנים האחרונות אפשר לראות ניצנים של שינוי – למשל בדמות רפורמת המחירים המבורכת שהוזילה מאוד את הנסיעה באוטובוסים - אבל כרגע מדובר בהסטה של ההגה בלא יותר מכמה מעלות. כדי להציל את הטיטניק שאנחנו נמצאים על סיפונה מהתנגשות בקרחון, יש צורך בסיבוב הרבה יותר חד, כמעט פניית פרסה.
עד לאן יגיע האספלט?
אנשי סביבה מרבים לדבר על "קיימות". אני לא משתגע על המילה הזו, אבל כאן היא פוגעת בול: להתנהלות הנוכחית שלנו פשוט אין קיום לאורך זמן. חשוב להדגיש שהפקקים הם רק הביטוי היומיומי והמעיק של כשל התחבורה הישראלי. מדובר באסון רב ממדים: הצפיפות בכבישים לא סתם מעצבנת – היא הורגת. מספר ההרוגים בתאונות דרכים גדל בעקביות בשנים האחרונות (בין 2014 ל-2015 חלה עלייה של 15% במספר ההרוגים!).
גם זיהום האוויר שהפקקים מייצרים קטלני: השבוע התפרסם מחקר של הבנק העולמי, לפיו 2,200 ישראלים מתים מדי שנה מוות מוקדם בגלל תחלואה שקשורה בזיהום אוויר. לפי ארגון הבריאות העולמי מדובר ב-2,500, כך או כך זה הרבה יותר קורבנות מאשר בפיגועים. לזה צריך להוסיף את יוקר המחייה: ההוצאה על תחבורה היא שנייה במשק הבית הישראלי אחרי הדיור, ולא בגלל מחיר הרב קו. אחזקת רכב עולה 25-30 אלף ₪ בשנה, ובשל המצוקה יותר ויותר משקי בית מחזיקים שתיים ואפילו שלוש מכוניות. תעשו את החשבון לבד.
כשאנחנו עומדים בפקק, הדבר הטבעי ביותר הוא לקלל ולחשוב שאם רק היו פותחים עוד נתיב משמאל ואחד מימין, או עוד מחלף, היינו יכולים להפליג לדרכנו בנחת. יש לי הצעה: בפעם הבאה שאתם תקועים ומחפשים דרך להעביר את הזמן, דמיינו שאתם מתרוממים באוויר (לא עם המכונית) ומשקיפים מלמעלה על הארץ הקטנה שלנו. מה שאתם רואים זה 40% יותר אספלט שחור, מכוער ולוהט לעומת אותה מדינה רק לפני 16 שנה. בתוך שנים ספורות איבדנו שטחים עצומים של קרקע, שדות ואדמות שבהם התקיימו בעלי חיים וצמחים וחלחלו מי גשמים. האם אנחנו רוצים שבעוד 16 שנה שטח האספלט בישראל יגדל בעוד 40%? האם יש לו בכלל לאן לגדול? הרי כבר למדנו שאת הפקקים זה רק יאריך. חייבים לחשב מסלול מחדש.