זמן קצר אחרי שנבחר לראשונה לכנסת, סיפר לי העיתונאי בדימוס אורי אורבך ז"ל בהתלהבות על הצעת חוק חשובה שהוא מקדם. על פי ההצעה, על אריזה של כל מוצר מזון יופיע איור ובו מספר כפיות הסוכר שהוא מכיל. הרעיון, אמר אורבך, תואם את השקפתו לפיה ישראל צריכה להיות מדינה רחבה עם תושבים צרים. אם כולם יראו שהחטיף התמים שהם קונים לילד מכיל שמונה כפיות סוכר, אמר, יחשבו פעמיים לפני שיכניסו אותו הביתה. אמרתי שמגיע לו שאפו על הרעיון, אבל קשה להאמין שהוא ישרוד את מגרסת הלחצים הצפויה בדרך להפיכתו לחלק מספר החוקים הישראלי.

ואכן, יותר משש שנים חלפו, אורבך לדאבון הלב כבר לא איתנו, והאיור של כפיות הסוכר עדיין טמון עמוק במגירה. אבל עכשיו יש סיכוי שהוא סוף סוף ייחלץ ממנה; משרד הבריאות עושה קולות רציניים מאי פעם באשר לכוונתו לסמן מוצרים מזיקים שמכילים תועפות של סוכר, מלח (נתרן) ושומן רווי. ועדת הרגולציה שישבה בחודשים האחרונים על המדוכה ממליצה לקבוע רף בריאותי שכל מוצר שיחרוג ממנו יסומן במדבקה אדומה, בעוד מוצרים שיעמדו בתקן הבריאותי החדש יזכו למדבקה ירוקה. ויהיה גם איור עם כפיות הסוכר.

הכיוון נראה מבטיח, אבל כמקובל אצלנו זה לא נגמר עד שהגברת השמנה (או הרזה במקרה הזה) שרה. אנשי המקצוע ומשרד הבריאות אמרו את דברם, בקרוב יגיע תורה של התעשייה לדבר. במשרד הבריאות יושבים אנשי מקצוע רציניים, וגם שר שכבר נתן את התחושה שהוא בצד של הבריאות ולא בצד של ההון כשנכנס חזיתית במקדונלד'ס. אבל אם עד עכשיו הם הראו נחישות, מעכשיו הם יצטרכו להראות יכולת עמידה בלחצים. הרי יגיע הרגע שבו מישהו בתעשייה ירים טלפון לראש הממשלה, ולא מן הנמנע שהטלפון הבא יהיה מנתניהו לליצמן. בפעם הקודמת כשמשרד הבריאות נקט יוזמה עצמאית – הפצת סרטון על נזקיהם של חטיפים עתירי מלח – הוא התקפל בזריזות בטענה ש'עדיף לעבוד עם התעשייה ולא נגדה'. האם הפעם ליצמן ואנשיו לא יתקפלו?

ליצמן, ארכיון (צילום: פלאש 90, הדס פרוש, חדשות)
יילחם? ליצמן|צילום: פלאש 90, הדס פרוש, חדשות

יש סיכוי שמה שלא הבשיל ב-2010 יעבור היום מפני שהרבה השתנה מאז: המחאה החברתית הבהירה שלא מומלץ להתעלם מדעת הקהל; הציבור מודע היום הרבה יותר לנזקי מזון הזבל; הנתונים המפחידים – לפי ארגון הבריאות העולמי ישראל ראשונה באירופה מבחינת השמנה ושלישית בעולם בהשמנת ילדים – מבהירים שאין למה לחכות.

במהלך הניסיון למסמס את היוזמה יופרחו הרבה סיסמאות ריקות לאוויר. ידברו, למשל, על חופש הבחירה של הציבור. על זה ש'לאנשים נמאס שאומרים להם מה לאכול' ושהם מבקשים ש'ייצאו להם מהצלחת'. ובכן, איש לא כופה על אף אחד מה לאכול, וסימון מזון בצורה נגישה ומובנת הוא בדיוק הגשמה של ערך חופש הבחירה: כשרוב הציבור לא יודע מה מכיל המזון שהוא קונה, הוא לא יכול לבצע בחירה מושכלת. כשהמוח נשטף בפרסומות שמכוונות בעיקר לילדים, להורים שנאלצים להתמודד עם הלחץ שלהם אין חופש בחירה. רוצים להתעלם מהמדבקה האדומה שמבהירה שהמוצר המעובד שקניתם זה עתה מהווה פצצה של מלח וסוכר? זכותכם להתעלם, בדיוק כמו שזכותכם לעשן ולהתעלם מהאזהרה על חפיסת הסיגריות. אבל לא תוכלו לומר שלא ידעתם.

אחר כך ינפנפו במקומות עבודה. באיום קיומי על מפעלים ופסי ייצור. ובכן, הציבור אולי יאכל פחות ג'אנק, אבל הוא לא יפסיק לאכול. הוא פשוט יקנה מוצרים אחרים, בריאים יותר. והוא ישלם תמורתם. תעשיית המזון תצטרך להתאים את עצמה, לייצר מזון ראוי במקום מוצרי זבל, אבל פרנסה תהיה לה תמיד – ולשם שינוי, זו תהיה פרנסה שמכבדת את בעליה.

מותר לשער שתעשיית המזון תנהל מלחמה חכמה. היא לא תנסה לבטל את ההמלצות כליל, אלא לרכך אותן עד כדי סירוס. להשאיר את המדבקות האדומות – אבל רק על מוצרים בשוליים הקיצוניים של הסקאלה. להעלות את הרף המומלץ של סוכר, מלח ושומן. לייצר שוני בין קטגוריות מזון שונות (יותר גמישות לגבי ממתקים למשל). אם ההמלצות ירוככו הנזק עלול להיות גדול מהתועלת – זו תהיה אחיזת עיניים. הציבור יתפתה לחשוב שהוא קונה מוצר בריא, אבל בעצם יקבל מוצר עתיר מרכיבים מזיקים שהצליח להיכנס מתחת לרף הגמיש.

צריך לקוות שמשרד הבריאות יעמוד איתן. חשוב שאנשי המשרד ידעו שיש להם גב ציבורי, שישראלים רבים מייחלים ליום שבו יהיה קל יותר לדעת מה כדאי לאכול ומה מומלץ לקנות לילדים. מגפת האוכל המחורבן פוגעת פגיעה אנושה באיכות החיים של ישראלים רבים, ובמקרים רבים גם בחיים עצמם. ילד שמחובר למזרק אינסולין כבר לא יחיה את אותם חיים שהיה יכול לחיות בלי הסוכרת. גבר צעיר שעבר אירוע לב כבר לא יהיה אותו אדם. המערכה שליצמן ואנשיו יידרשו לנהל כאן היא מערכה גורלית, צריך לקוות שהם מספיק אמיצים ונחושים כדי לנצח בה.

aviv67@gmail.com