1. טרור הצתות?
כדאי להתחיל בעובדות, אבל הבעיה היא שהעובדות עדיין, איך לומר, אפופות עשן. אפשר לומר בוודאות שבתוך גל השריפות שפקד את הארץ היו גם מקרים של הצתות. כמה מקרים? כמה מתוך ההצתות היו מה שמכונה "על רקע לאומני"? עדיין לא ידוע, וספק אם יהיה ידוע. על פי נתונים של הגופים הרלוונטיים שפורסמו ב"הארץ", 25 מתוך 1773 דליקות שדווחו השבוע חשודות כהצתות. באחוזים – 1.5. על פי אנשי שטח שאיתם שוחחתי השבוע - ואני מתכוון לגורמי מקצוע בתחום שמירת הטבע שמכירים כל אורן חרוך וכל יער שהתפחם – רק בשלוש-ארבע מתוך 40 שריפות משמעותיות באזור המרכז והרי ירושלים יש אינדיקציות ברורות להצתה. המניעים, למעט כמה מקרים מובהקים, לא תמיד ברורים. יש פירומנים, יש נערים משועממים שחושבים שלהצית שדה זה אקשן מגניב, ומן הסתם גם יש כאלה שההאשטאג "ישראל בוערת" התחבר בול לאג'נדה שלהם. בינתיים אין כתבי אישום, אם כי סביר שבהמשך יהיו.
אז בהחלט היו הצתות, וברור שצריך לדווח עליהן, וגם למצות את הדין עם כל מי שהצית בזדון. אבל גם חשוב לשמור על פרופורציה. או כמו שקוראים לזה בשנה א' בלימודי תקשורת – על המיסגור. ההקשר. כי הפוליטיקאים, בראשות בנימין נתניהו וגלעד ארדן, מיהרו למתג את האירוע שחווינו השבוע כ"אינתיפאדת גפרורים", והתקשורת, משום מה, הזדרזה לאמץ את הגרסה הזו. והאמת היא, לפחות כל עוד לא הוכח אחרת, שמה שחווינו הם בעיקר ימים קשים של בעירה בגלל אירוע אקלים קיצוני, שבמהלכו כל אש קטנה – בין אם הוצתה על רקע שיגרתי, רשלני או לאומני – הפכה ללהבה גדולה.
למה זה חשוב? כי לנתניהו ושות' מאוד נוח למצב את אירועי השבוע כעוד נדבך במלחמת הנצח שאנחנו נתונים בה. מלחמות הן אזור הנוחות של נתניהו, שם הוא מצטייר כמגן העם ומצטלם בחפ"ק על תקן המפקד העליון של שדה המערכה. אבל מה שטוב לתדמית של נתניהו לא בהכרח טוב לציבור הישראלי.
כשמדברים על כל דבר במונחים של מלחמה, לא מדברים על הדברים האחרים. הכבאים – כפי שכולם חזרו וציינו השבוע ובצדק – חירפו את נפשם מול הלהבות, ומצבם של שירותי הכיבוי אכן השתפר משמעותית מאז אסון הכרמל, אבל פערי התקציב וההצטיידות עדיין גדולים, ושורה ארוכה של החלטות, המלצות ותוכניות נתקעו בסבך הוויכוחים התקציביים. שירותי הכיבוי הישראלים כבר לא עומדים בשורה אחת עם אפגניסטן כמו ב-2010, אבל עדיין מפגרים עמוקות אחרי הסטנדרטים המקובלים במערב.
וגם: כשמנפחים את האויב השטני שמצית, מזניחים את הטיפול וההיערכות לאיום האמיתי על ישראל והמרחב כולו: שינוי האקלים. וזה הרבה יותר מסוכן לתשתיות, למשק, לטבע וגם לחיי אדם מאשר כל פלסטיני עם בקבוק תבערה.
2. משבר האקלים
אז מה היה לנו?
דצמבר 2010 – השריפה הגדולה בכרמל: שרב קיצוני, רוחות חזקות, הקרקע והצמחייה יבשים אחרי שמונה חודשים בלי טיפת גשם.
דצמבר 2013 – סופת שלגים רבת עוצמה משביתה את המדינה לכמה ימים.
חורף 2014 – החורף השחון ביותר מאז שהחלו מדידות הגשמים בישראל.
ספטמבר 2015 – סופות חול חסרות תקדים מכסות את המדינה בענן סמיך של אבק.
אוקטובר 2015 – רוחות רבות עוצמה ומכה אדירה של גשמים גורמות להפסקות חשמל שמנתקות אזורים שלמים בארץ לשלושה ימים. שכונות שלמות מוצפות, קטעי כביש קורסים, ובאשקלון נקבע שיא של כל הזמנים – 92 מילימטר גשם יורדים בתוך שעה.
2014-2016 – שלוש שנות בצורת קשה בצפון הארץ. על אף שהשאיבה מהכינרת כמעט הופסקה, המפלס שלה צולל בחדות. רשות המים מתכננת מהלך היסטורי: הזרמת מים מותפלים מהמרכז לכינרת – הפוך לכיוון של המוביל הארצי.
ספטמבר 2015 – החם ביותר בישראל מאז התחילו המדידות.
יוני 2016 – החם ביותר בישראל מאז התחילו המדידות.
מוגש כשירות לכל מי שסבור שמשבר האקלים הוא בעיה שהנכדים והנינים שלנו יצטרכו להתמודד איתה. הבעיה הזאת כבר כאן.
3. ביורוקרטיה
החדשות הטובות: כולם – החל משר האוצר, דרך מנהל רשות המיסים שמתרוצץ מאולפן לאולפן ועד ראשי הרשויות המקומיות שתושביהן איבדו בתים בשריפה – מבינים שהכשל הביורוקרטי הישראלי הוא כבר מזמן לא סיפור מעצבן על תור לא נגמר בסניף משרד הרישוי. שמדובר בפיגוע קשה בלב מערכת היחסים בין הציבור לזרועות הממסדיות השונות שאמורות לנהל את חייו, ושלמערכה הזו האזרחים מגיעים חמושים בפייסבוק וברוח גבית של התקשורת. לכן כולם ממהרים להבטיח שהפעם זה יהיה אחרת, שהכל יתקתק, יהיה פשוט ומסביר פנים ובקיצור שהמדינה תפרוס שטיח אדום לרגליהם של האנשים שבמקום בית יש להם עכשיו שלד מפויח.
אז לכולם יש רצון טוב, והמאמץ הכן בהחלט מורגש, אבל עדיין יש פער בין המילים למעשים. לא כי לא רוצים – כי לא יכולים. כי מערכות ביורוקרטיות סבוכות שהלכו והתעבו במשך עשורים של ניירת, עודף נהלים וסעיפים ותפיסת עולם שבה האזרח הוא אויב שמותר לטרטר ולשגר אותו להביא אישורים משמונה משרדים שונים עד שיתייאש ויוותר על זכויותיו, אי אפשר להתיר ביום אחד. ביורוקרטיה מורכבת מאווירה וממנגנון. האווירה, בלי ספק, הולכת ומשתנה. עכשיו צריך לטפל במנגנון, וזה פרויקט לאומי שצריך לבצע באופן יסודי ושיטתי. חבל שבזה השריפה לא יכולה לעזור.