הנה דימוי שראש הממשלה בוודאי לא יתקשה להבין: מה שנראה כמו ברווז צולע, מגעגע כמו ברווז צולע וצולע כמו ברווז צולע, הוא – הפתעה! – ברווז צולע.
הברווז שעליו מדובר כאן אולי לא גרעיני, אבל בהחלט עלול להתפוצץ לנו בפרצוף. הכוונה כמובן לחוק התכנון והבנייה החדש ("הרפורמה") שבנימין נתניהו מתעקש לקדם בקצב של מאה סעיפים בדקה. זו לא מטאפורה – זה לא רחוק מהזמן המוקצב להצבעה על סעיפי החוק, שמתקיימת בימים אלה בוועדה מיוחדת בכנסת. הבה נאמר זאת כך: אם הטילים האירניים לא ישנו את פני מדינת ישראל לנצח, הרפורמה של ביבי עלולה לעשות את זה. ולא לטובה.
הימים האלה, השעות האלה, הם ההזדמנות האחרונה של נתניהו לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפס. הוא רק צריך להקשיב לקולות, לשמוע מה קורה מסביב: מה שהתחיל בהתנגדות של החשודים הקבועים – ארגוני הסביבה והחברה, חברי כנסת אופוזיציוניים כמו דב חנין – הפך לקונצנזוס רחב שמשתרע מקיר לקיר: משפטנים, מתכננים, שמאים, קבלנים, ראשי רשויות מקומיות, אדריכלים – כולם התאחדו בימים האחרונים בקריאה לראש הממשלה לפטור אותנו מעונשו של חוק מסובך ומסבך, שעל פי ההערכות יביא לתוצאות הפוכות מהכוונה המקורית: יותר סרבול בהליכי הרישוי והתכנון, יותר ביורוקרטיה, יותר מריחת זמן, ועול כספי גדול יותר על כיסו של האזרח הפשוט.
שיא המבוכה נרשם כששר הפנים, מי שעומד בראש מערך התכנון בישראל, הודיע השבוע שבלי תקצוב של מיליארד שקל אין סיכוי ליישם את החוק ולכן אין טעם להעבירו. ותקצוב כזה, כרגע, לא נמצא בתוכניות.
אסונם הגדול של המתנגדים לחוק היא העובדה שהוא – והנושא שאותו החוק מתיימר להסדיר – מורכב מדי. בשיח ציבורי ותקשורתי שיודע להתמודד עם סאונד בייטס של חמש מילים, לך תסביר את הבעיות בחוק שמשתרע על פני 600 סעיפים, שרובם כתובים בשפה שרק משפטנים ומתכננים יודעים לפענח, וגם זה בערבון מוגבל. פרופ' אמנון רובינשטיין, שר המשפטים לשעבר, קרא את החוק וסיכם את החוויה כך: "זו מפלצת משפטית. עוד לא היה כחוק הזה: דברי ההסבר לו משתרעים על קרוב ל-100 עמודים. סעיפי ההגדרות משתרעים על פני 10 עמודים, וזאת בנוסף לסעיפי הגדרות ספציפיים. רק כדי לקרוא את החוק נזקק אדם לכמה יממות. כדי להבינו דרושים כל החיים, וגם אז ספק אם ירד הקורא לכל רזיו ונפתולי הגדרותיו". ואת זה אומר פרופסור למשפטים שמבין דבר או שניים בתחום התכנון.
אז מה בעצם הבעיה בחוק?
אם בכל זאת לנסות לבצע מלאכת פישוט כמעט בלתי אפשרית, אז מבחינה סביבתית-חברתית הבעיות העיקריות בחוק הן אלה:
- יכולת ההתנגדות של האזרח לתוכניות בנייה שמשפיעות על חייו תיפגע משמעותית (יצטרך להחתים עו"ד, ייאלץ לשטוח עמדתו בפני חוקר במקום בפני חברי הוועדה שמקבלים את ההחלטה, תצטמצם יכולתו לקבל פיצויים על ירידת ערך הנכס שלו).
- יכולת ההתנגדות של ארגוני סביבה לתוכניות הרסניות תחטוף מהלומה ישירה (גורם לכם נחת? תיזכרו בחוף פלמחים, ובחופים של כולנו בכלל, ותחשבו שוב).
- ההגנה על השטחים הפתוחים נפגעה קשות עם פירוקה של הוועדה לשמירה על השטחים הפתוחים.
- היכולת של מערכת התכנון לתקן החלטות גרועות תמוזער (מי אמר הולילנד ולא קיבל?) בגלל העיקרון של "תכנית אחת בוועדה אחת". מישהו הציע השבוע להחיל את השיטה הזו גם על הכנסת: למה לנו תהליכי חקיקה ארוכים וממושכים, הכוללים שקילה ובדיקה של כל הצעת חוק בוועדה, במליאה ובכמה קריאות, אם אפשר ללכת על "חוק אחד בקריאה אחת"? במחשבה שנייה, לא בטוח שזה הזמן לבדיחות כאלה. נתניהו עוד עלול להתלהב מהרעיון.
תולדות חייו של חוק התכנון והבנייה החדש משקפות את הכשל העמוק בתפיסת השלטון שמאפיינת את בנימין נתניהו, ראש ממשלה שמדקלם סיסמאות וחושב במונחים מגלומניים, אבל לא באמת רואה את האזרח וצרכיו. את הפקק שמפריד בינינו לסגירת המרפסת אפשר לפתוח באמצעות מהלך פשוט יחסית של הזרמת תקנים ותקציבים למוסדות התכנון והצבת לוחות זמנים. אחר כך אפשר לגשת לשינויים הנדרשים במערך התכנון, בזהירות ובשום שכל.
אבל מהלך כזה עוד לא הכניס שום פוליטיקאי להיסטוריה. נתניהו חושב בגדול, הוא רוצה להיות חתום על הרפורמה כמו שהוא רוצה לגזור את הסרט של הרכבת באילת, תעלה כמה שתעלה. בינתיים עם ישראל תקוע עם הפרגולה וממתין שעות בתחנת האוטובוס, כי לממשלה אין ראש לדברים הקטנים – היא עסוקה במהלכים הגדולים.
*** עדכון ***
כשהדברים שלמעלה נכתבו, האפשרות שחומת הרפורמה תיסדק נראתה קלושה כמעט כמו הסיכוי שדב חנין יהיה ראש הממשלה הבא. חלפו כמה שעות, ושוב התברר שבישראל – ובעיקר בכל הנוגע למאבקים חברתיים-סביבתיים – זה אף פעם לא נגמר עד שזה נגמר. כמו בפלמחים, כמו בשישינסקי, כמו בעוד כמה צמתים חשובים בשנים האחרונות, מה שהתחיל על תקן מחאה אבודה וחסרת סיכוי, מה שיצא לדרך כזעקת שבר של מי שדוגלים בצדק חברתי וצדק סביבתי, זרם בעוצמה אל לב הקונצנזוס והפך למציאות פוליטית: נתניהו מקפיא את הרפורמה לצורך "עיון". עד לאחרי פגרת הפסח, ואולי עד בכלל.
אז מה הלאה? קריאה ראשונית של המצב מעלה שתי אפשרויות: או שנתניהו באמת מתכוון לבטל את חוק התכנון החדש או לפחות להכניס בו שינויים מהותיים, עד לבלי הכר; או שמדובר בסך הכל בפסק זמן לטובת תמרונים פוליטיים שיאפשרו לו להגיע לנוסחה מוסכמת בין ש"ס לישראל ביתנו. אם להיות אופטימיים, הסכסוכון חסר החשיבות בין שתי סיעות הקואליציה הגדולות היה הסולם שאיפשר לנתניהו לרדת מהעץ, אבל הוא ירד משום שבתוך תוכו הבין שמה שיש לו ביד זה ברוך, לא מהפכה.
כך או כך, לכל מי שנאבק כבר שנתיים נגד החוק הבעייתי הזה מותר לעצור לרגע את המרוץ ולהרים כוסית: אנדי וורהול דיבר על 15 דקות תהילה, לאופוזיציונרים בישראל אין אפילו חמש דקות של נחת, אבל החמש האלה הן עכשיו, וזה לא מעט.