קחו טיפ לחיים: אל תתאהבו בגוי/ה. מדינת ישראל לא תאהב את זה. אם חשקה נפשכם להתחתן עם אזרח או אזרחית זרה ולהקים בית בישראל, זרועה הארוכה של המדינה – רשות האוכלוסין וההגירה – תדאג לעשות הכל כדי שתצטערו על זה. החדשות הטובות: אם תצלחו בשלום את שבעת מדורי הגיהינום הביורוקרטיים שרשות האוכלוסין תעביר אתכם, סימן שמדובר באהבת אמת.
בין כל הגופים הביורוקרטיים שמנהלים את חיינו ושולחים לתוכם אצבעות ארוכות וחטטניות, רשות האוכלוסין ממקמת את עצמה בשנים האחרונות כמועמדת רצינית לתואר הזרוע הממשלתית הדורסנית והאטומה ביותר. אני מנחש שרבים מכם נחשפו בימים האחרונים לפוסט שסיפר את סיפורם של המוזיקאי רועי סמילה ואשתו הטורקייה ייליז, שממתינים כבר שנה וחצי לתשובה ראשונית, בסיסית, שמכירה בכך שהם זוג לגיטימי, תשובה שתאפשר לייליז להגיע לארץ ולהתחיל בתהליך (רק להתחיל, כן?) של הסדרת מעמדה בישראל. רועי זומן פעם אחר פעם לראיונות בלשכת האוכלוסין באילת, נשאל את אותן שאלות חשדניות, ענה את אותן תשובות – אבל תשובה מהרשות עדיין אין, וייליז עדיין מנועה מכניסה לישראל כאילו היא הולכת לפוצץ כאן אוטובוסים על ימין ועל שמאל. למקרה שתהיתם, המקרה של רועי וייליז ממש לא יוצא דופן: יש רבים כמותם, רק שרובם לא הופכים לפוסטים ויראליים בזכות תמונה מהממת ואח שיודע לכתוב טקסט מרגש.
בעולם מורכב, שחצי ממנו רואה בישראל יעד הגירה נחשק, זה בסדר גמור שהמדינה מפעילה מערך של סינון, בקרה ובדיקה של מי שמבקש להיכנס בשעריה, לפעמים באמצעות נישואים פיקטיביים. רק שבין המטרות הלגיטימיות האלה למה שקורה בשטח יש פער עצום. במציאות, פקידי רשות האוכלוסין יוצאים מנקודת ההנחה שכל אדם שמבקש להיכנס לישראל הוא פולש ועבריין עד שיוכיח אחרת – וצריך לעבוד קשה מאוד כדי להוכיח אחרת. גם ארז עשה את הטעות הנוראית והתחתן עם קטיה, גרמנייה שהגיע להתנדב בקיבוץ (כן, זה עדיין קורה). יש להם אפילו בת מתוקה, ישראלית לכל דבר, אבל הוא בארץ והן תקועות בגרמניה ומסורבות כניסה לישראל. הרי זה ידוע שגרמניה היא מדינה נחשלת בעולם השלישי, שהמוני פליטים ממנה מתדפקים על דלתות הארץ.
האטימות השערורייתית פועלת גם הפוך – נגד בני הזוג הזרים של הישראלים. בעיקר כשמדובר בנשים שהתחתנו עם ישראלים ובשלב מסוים הזוגיות עלתה על שרטון. קחו למשל את אירנה, גרמנייה שפגשה ישראלי בתאילנד. השניים התאהבו, התחתנו וגם יש להם ילדה. אחרי לבטים ונדודים הם החליטו להתמקם בישראל, אבל בשנים האחרונות המצב בבית הידרדר והגיע עד כדי אלימות. בני הזוג נפרדו, אירנה מפרנסת לבדה את הילדה, אבל מכיוון שנפרדה מבן זוגה תהליך ההתאזרחות שלה הופסק. בלי אזרחות היא יכולה להסתדר, אבל בלי מעמד מינימלי – אשרת עבודה – שמאפשר לה לשהות כאן כחוק עם ילדתה ולפרנס אותה, היא בצרות צרורות. שנה וחצי המתינה אירנה לתשובת הוועדה ההומניטרית של רשות האוכלוסין, וכל הזמן הזה חייתה בערפל מוחלט ובלי שום מעמד בישראל. לא רק חייה נהרסים כך, אלא גם חיי הילדה, שהיא אזרחית וישראלית לכל דבר ועניין. מילא שהמדינה מחליטה לדפוק אזרחים זרים, אבל למה היא מתעמרת בילדיה?
בשבוע שעבר, בשעה טובה ומאוד מאוחרת, אירנה סוף סוף קיבלה אשרת עבודה ושהייה, אבל המקרה שלה מציף מושג נוראי נוסף – הוועדה ההומניטרית. זו הוועדה שדנה במקרים הקשים והחריגים, אלה שעבורם היא מוצא אחרון להצלה ושזקוקים לתשובות דחופות. מדובר בוועדה מסתורית - לא ידוע מי חברים בה, מתי היא מתכנסת ומתי היא מקבלת החלטות. אנשים כוססים ציפורניים בהמתנה להכרעת הוועדה חודשים, ולפעמים שנים, כשהם שרויים בעלטה מוחלטת. לקרוא לוועדה כזו "הומניטרית" זה לשבור את השיא העולמי באירוניה.
זה חבל, מפני שברשות האוכלוסין יש גם אנשים טובים שמנסים באמת לסייע, אלא שגם הם לכודים בתוך סבך של ביורוקרטיות מסורבלות, תקנות דרקוניות, ובעיקר - רוח המפקד. המפקדים הם כל השרים שאיישו את משרד הפנים בשנים אחרונות: גלעד ארדן, גדעון סער, סילבן שלום, אלי ישי, אריה דרעי, ואפילו בנימין נתניהו לתקופה קצרה. איש מהם לא חשב לשנות את הכיוון של הספינה האטומה הזו. רוח המפקד מנשבת גם מהמנכ"ל היוצא, אמנון בן עמי, שעמד בראש רשות האוכלוסין במשך שבע שנים ועכשיו, כאות הוקרה על שירותו המצוין, הוא המועמד המוביל לעמוד בראשות קק"ל. אוי לבושה.