באתר של המשרד להגנת הסביבה מופיעה בימים האחרונים הודעה נבוכה (שלא לומר מביכה) שמספרת את כל הסיפור: "ב-22 באפריל יחגגו למעלה ממליארד בני אדם ברחבי העולם את יום כדור הארץ", נכתב באתר, "קהילות העולם כולו מבייג'ין עד קהיר, ממלבורן עד לונדון, ממדריד עד יוהנסבורג ומריו עד ניו יורק יכריזו על דאגתם לכדור הארץ". ואיזו קהילה נעדרת מהרשימה המכובדת הזו? נכון, זו שמתגוררת בין ירושלים לתל אביב, בין חיפה לבאר שבע.
שעת החושך עצמה היא כמובן לא המטרה. בשנים הראשונות זה היה לטעמי פרויקט מקסים, אקט סימבולי מגניב שעשה את העבודה, בעיקר בקרב ילדים. בשנה-שנתיים האחרונות, באופן אישי, התעייפתי ממנו, והתברר שגם אחוזי ההיענות של הציבור לא נוסקים לגבהים (אם כי אשתקד נרשמו היקפי כיבוי נרחבים יחסית לשנים קודמות). העניין הוא, ששעת החושך הייתה אמצעי, מנוף שסביבו התרקם סדר יום שלם: אירועים ציבוריים בהשתתפות ראשי ערים, כיסוי תקשורתי, פעילות בבתי ספר וגני ילדים, ובקיצור - היה באזז, הדיבור הירוק חדר לכל פינה. נכון שעל הדיבור הזה לקחו טרמפ גם פוליטיקאים וגורמים במשק שמזהמים בלי למצמץ 364 יום בשנה, אבל זה היה שווה.
הבעיות לא נעלמות מעצמן
אז מה קרה? בשנים הראשונות הגיע חלק הארי של מימון אירועי שעת כדור הארץ מקופתה של עיריית תל אביב. אשתקד תל אביב כבר סירבה להכניס את היד עמוק לכיס, ורק מאמץ גדול בארגון וגיוס כספים הצליח למלא את החסר ולשמר את המסורת. השנה זה כבר לא קרה. שעת כדור הארץ נשארה בלי אמא, בלי אבא ובלי ספונסר. שום גורם משמעותי לא תפס פיקוד, בכנסת לא ייערכו דיונים סוערים ובמערכת החינוך של שי פירון לא תתקיים 'למידה משמעותית' שתסייע לתלמידים להתמודד עם הנושא המורכב והחשוב הזה. דווקא בגלל שלשעת כיבוי האורות היה בעיקר תפקיד סמלי - ניתן לומר שגם להיעדרה יש משמעות סמלית: ישראל מצפצפת על הסביבה, ואפילו לא טורחת להסתיר את זה.
ברחבי הארץ התרחשו היום כמה יוזמות מקומיות מבורכות: עיריית נס ציונה ארגנה יום כדור הארץ משלה, במועצה האזורית חוף השרון החליטו שאפשר לכבות אורות בערב בלי לחכות שכל המדינה תצטרף. גם בגני הבהאים בחיפה יכבו את האור, ובתל אביב תיערך רכיבת אופניים חגיגית. ארגון הסטודנטים "מגמה ירוקה" יזם הרצאות, הפגנות ופעילויות ברחבי הקמפוסים והארץ, ואפילו מקיים שידור אינטרנטי חי תחת הכותרת "סביבתרום" - בתקווה שהציבור יתגייס לתרום את חלקו הכספי למאבקים הסביבתיים. אבל באופן כללי, האנרגיות הירוקות שזורמות ביום הזה קלושות ביחס לשנים האחרונות, ורוב הישראלים יעברו אותו בלי להקדיש אפילו שבריר מחשבה לסוגיות הסביבתיות הבוערות שעל הפרק.
התחושה שאנחנו מתנהלים בתוך בועה רק מתחדדת, לנוכח העובדה שבחודש האחרון פרסם פאנל מדעני האקלים של האו"ם סידרה של דו"חות מעודכנים ומדאיגים על מצב הכדור ומשבר האקלים שאנחנו כבר נמצאים עמוק בתוכו. המשבר הזה לא פוסח על ישראל, שחוותה זה עתה את החורף השחון בתולדותיה, שעברה בדצמבר את סופת השלג הקיצונית ביותר שידענו ושהחקלאות שלה סופגת בימים אלה ממש נזקים של מאות מיליוני שקלים בגלל תעתועי מזג האוויר. זה לא שאם היינו מתפנים לציין באופן חגיגי את יום כדור הארץ הבעיות הללו היו נעלמות מעצמן; אבל זה לפחות היה איתות לכך שאנחנו מודעים לבעיה ומכירים בה. וזה, כידוע, תנאי הכרחי בדרך להתמודדות רצינית ואולי גם לפתרון. בינתיים, נראה שאנחנו תקועים עמוק עמוק בשלב ההדחקה.