לעיתים די נדירות יש להורה הישראלי הזדמנות להיות גאה במערכת החינוך שאליה הוא שולח את ילדיו. השבוע ניתנה לי הזדמנות כזו. כשרם כהן, מנהל תיכונט התל-אביבי, סיפר שבקבוצת הווטסאפ של מנהלי התיכונים בתל אביב כולם הודיעו פה אחד שהם לא מתכוונים לציין את יום השנה למותו של רחבעם זאבי המנוח, הוא נשאל על ידי עמית סגל בגל"צ אם הוא לא מודאג מהעדריות. ובכן, לפעמים התנהגות עדרית אכן מתאפיינת בדהרה עיוורת בלי מחשבה מקורית; אבל לעיתים היא גם הפגנת אומץ ולכידות מול איומים אמיתיים מבחוץ.
כרגיל אצלנו, יש פער גדול בין העובדות לבין עוצמת הדרמה והמחלוקת המתלהמת שהתלקחה בעקבות הכותרות. בפועל, לא מדובר במרד פתאומי שהבועה התל-אביבית הכריזה נגד הממלכה; ברוב המקרים, אותם בתי ספר (וממש לא רק בתל אביב) נמנעו מהנצחת זכר גנדי גם בשנים קודמות. גם לטענה שמדובר בהתעלמות בוטה מהחוק אין בסיס. החוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי (שהתקבל ב-2005 ושיוסי שריד המנוח טען ש"הוא יגרום לספר החוקים הישראלי להאדים מבושה") כלל לא מתייחס לטקסים או אירועים בבתי הספר ולא מחייב את עריכתם. חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנושא מנחה את המנהלים להקדיש חלק מהשיעורים ביום זה לזכר הנפטר, אבל במשרד החינוך מודים שמדובר בהמלצה ולא בהוראה מחייבת. אז מנהלים רבים החליטו שלא לאמץ את ההמלצה, וטוב שכך.
אבל הטיעון הצורם ביותר שעלה במסגרת הביקורת על המנהלים הסרבנים הייתה ההשוואה בין ההנצחה של זאבי לזו של רבין. מה תגידו, נשאלו רם כהן ועמיתיו, למנהלים ותלמידים דתיים או ימניים שלא מוכנים להנציח את זכרו של רבין?
ובכן, הנה מה שצריך להגיד. מעבר לעובדה שנגד רבין אין צבר בלתי נתפס של עדויות על מעשי אונס, הטרדות מיניות, רצח שבויים בדם קר, קשרים עם בכירי העבריינים ואיומים אלימים על עיתונאים (ותודה לעמרי אסנהיים ולתחקיר המופתי של "עובדה"); מעבר לאידיאולוגיה שקראה להעלות עם שלם על משאיות ולהעיף אותו לקיבינימט; ומעבר לעובדה שרבין היה ראש ממשלה וזאבי רק שר – מעבר לכל אלה, יש ביניהם שוני מהותי אחד: רבין נרצח על ידי ישראלי.
אני מבין לגמרי את הרתיעה של חלק מהציבור הימני/מתנחלי/דתי לפאר ולרומם את "מורשת רבין" ואישיותו ביום השנה להירצחו. בישראל ובמערכת החינוך שלה יש נטיית יתר להאדרה ולהבלטה של האישי על פני העקרוני, ובמקרה של רבין זה מגיע לעיתים לצרימה. מה שחשוב ביום השנה להירצחו של רבין זה לא לספר כמה הוא היה נפלא ומושלם – הוא לא היה מושלם, ולדעת רבים, גם בשמאל, הוא גם לא היה נפלא ("בלי בג"צ ובלי בצלם"? יריב לוין לא היה יכול לנסח את זה טוב יותר). המשימה הלאומית שלנו ביום השנה לרצח רבין הוא להעלות על נס ולקיים דיון עמוק בעובדה שאזרח ישראלי רצח כאן ראש ממשלה כדי לעצור בכוח האקדח תהליכים והכרעות שהתקבלו ברוב דמוקרטי. והוא גם הצליח.
הרצח של רחבעם זאבי שייך לסיפור אחר לגמרי. הוא נרצח במסגרת סכסוך הדמים שלנו עם הפלסטינים, ושום שיח פנימי שנקיים לגביו לא ישפיע על השאלה אם אירוע כזה יתרחש שוב בעתיד או לא. כל עוד הסכסוך קיים, ימשיכו להיפגע אזרחים, חיילים ולעיתים גם אישי ציבור (משני הצדדים). לעומת זאת, בירור מעמיק של סוגיות הנוגעות לדמוקרטיה וגבולות האלימות הוא קריטי ליכולתה של הדמוקרטיה הישראלית להמשיך להתקיים. הראשונים שצריכים לעודד שיח כזה, אגב, הם אנשי הימין שנמצאים בשלטון ועושה רושם שיישארו שם בזמן הקרוב; הדבר האחרון שישראל זקוקה לו זה שחלילה, חס וחלילה, יקום שמאלן מיואש וירה בבנימין נתניהו בניסיון להחזיר את ישראל לדרך השלום.
יום רבין לא צריך להיות מוקדש להאדרת זכרו, אלא למזעור הסכנה שאי פעם יקום אזרח ישראלי נוסף ויחשוב שיריית אקדח היא אמצעי לפתור מחלוקות פוליטיות. רחבעם זאבי ונסיבות מותו כלל לא קשורים לדיון הזה. על דמותו – כולל עשייתו הביטחונית המוערכת - אפשר ומומלץ ללמוד באמצעות קריאת חומרי ארכיון וצפייה משותפת בתחקיר "עובדה" במסגרת שיעור אזרחות, אבל אני מניח שאפילו בני משפחתו יעדיפו שזה לא יקרה דווקא ביום השנה למותו.