בכל פעם שאני נתקל בידיעה שמתארת את הביצה ההולכת ומעמיקה שבה שוקעת רשות השידור - ידיעות כאלה מתפרסמות פעם בחמש דקות - אני מתמלא דכדוך. לא רק בגלל הדאגה העמוקה לקיומו של השידור הציבורי בישראל, אלא מפני שהטרגדיה של רוממה היא משל לאמת רחבה יותר: קשה עד בלתי אפשרי לעשות כאן מהפכות. מהלכים דרמטיים שיוצאים לדרך עם הרבה הצדקה וים של כוונות טובות, נוטים להגיע, אם הם בכלל מגיעים לאיזשהו מקום, דווקא לגיהינום.
אם יש דמות פוליטית שיכולה לספר את סיפורן של המהפכות המוחמצות זה גלעד ארדן. עקבתי אחרי ארדן מקרוב כשעמד בראש המשרד להגנת הסביבה. הוא רחוק מלהיות כוס התה הפוליטית שלי, אבל יש לו כמה תכונות שקשה להתעלם מהן: הוא חד מחשבה, לומד מהר ולעומק נושאים מורכבים ששרים אחרים לא חולמים לצלול לתוכם, והוא בא לעבוד ולקבל החלטות. לפעמים זה אומר לנער תבניות שקפאו על מקומן במשך עשורים שלמים וכולם כבר השלימו עם זה שהן יהיו איתנו לנצח. יהיו שיטענו (וכבר טענו) שארדן הוא מגלומן. אפשר גם להתווכח לגופו של עניין על כל אחד מהמהלכים שלו. אבל עקרונית, אני מעדיף פוליטיקאים שחושבים בגדול על כאלה שמנמנמים בכורסאותיהם ועסוקים בלהעביר את הזמן.
במשרד להגנת הסביבה ארדן הכריז על מהפכת הפרדת הפסולת: שני פחים במטבח, שאריות המזון יופרדו משאר האשפה הביתית שלנו ויהפכו לדשן או לאנרגיה. המהפכה הושקה ברוב טקס ונופפה ביעדים שאפתניים (0 פסולת להטמנה עד 2020!), הירוקים תמכו בהתלהבות, תקציבי תמיכה נדיבים זרמו לרשויות המקומיות, מאות אלפי פחים חולקו למשקי הבית, ונראה שישראל עשתה צעד משמעותי בדרך להפיכתה למדינה ירוקה ומתוקנת. רק שמשהו קרה בדרך.
אני לא מתנגד להפרדת פסולת במקור, להפך. יש גם לא מעט מקומות בארץ - בעיקר יישובים קטנים ומועצות אזוריות - שבהם זה עובד מצוין. אבל יש יותר מדי מקומות, בעיקר בערים הגדולות, שבהם זה לא עובד בכלל. ההיענות של הציבור נמוכה. הבלבול גדול. מרוב פחים ומתקני מיחזור, התושבים לא יודעים מה לזרוק לאן. חלק מראשי הרשויות עושים הכל כדי לתקוע את זה. אבי גבאי, יורש-יורשו של ארדן בתפקיד (באמצע היה עמיר פרץ), כבר הודיע שפרויקט ההפרדה יימשך רק במקומות שבהם הוא אפקטיבי, ושהממשלה לא תמשיך לזרוק כסף רק בגלל שהרבה כסף כבר נזרק.
זה בכלל לא משנה כרגע מי אשם; האם התכניות של ארדן לא התאימו מלכתחילה לשדה המוקשים של המציאות הישראלית, או שהציבור הישראלי עצלן ומפונק מכדי להשתנות, או שאולי בעצם אבי גבאי הניף מהר מדי דגל לבן, ועוד כמה שנים של התמדה והתעקשות היו משתלמות. מה שמשנה הוא השורה התחתונה: היקפי המיחזור בישראל עדיין מפגרים בעשורים אחרי אירופה, ומהפכת ההפרדה עושה היום קולות של ברווז צולע. אלה לא חדשות שצריך להיות מחבק עצים בשביל להתבאס מהן.
המהפכה לא תשודר ברשות השידור
המהפכה השנייה שארדן הוציא לדרך היא בשידור הציבורי. גם שם הרעיון הבסיסי - יסלחו לי עמיתיי ברשות השידור - היה נכון: לסגור את הרשות הבעייתית, ולפתוח תחתיה גוף שידור חדש שבאמת ישרת את הציבור. רק שבדרך מהרעיון למימושו, כל גורם אפשרי צלף במהלך; הפוליטיקאים שוב שולחים את אצבעותיהם הארוכות ובוחשים, העובדים מתבצרים, האוצר חונק, ובשורה התחתונה אנחנו עלולים לקבל בעוד חודשיים את הגרוע מכל - רשות שידור שנסגרת בלי שאחרת שנפתחת (לפחות בכל הנוגע לטלוויזיה). העובדים חיים בגיהינום של חוסר וודאות, והציבור אמנם לא משלם אגרה, אבל גם לא מקבל תמורה. LOSE-LOSE. אז עוד מהפכה תקועה, ומה שהכי גרוע במהפכות תקועות זה שהן כבר עברו את שלב האל-חזור: כמו פו הדב במאורה, הן לא מסוגלות להתקדם אבל כבר לא יכולות לסגת. ובמקרה הזה, גם דיאטת דבש לא תעזור.
אפשר לומר שכל זה הוא חלק ממערכות האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה, שקשה להוביל מהלכים חדים שישנו את פניה של המציאות בבת אחת, שבסוף היום המציאות היא שיקוף של סך האינטרסים המגוונים שמרכיבים אותה, ומנהיג אחד - נחוש ונמרץ ככל שיהיה - לא יכול לכופף את כולם. יש בזה משהו. אבל איכשהו, כל האיזונים נעלמים בימים אלה לנגד עינינו כשאנחנו רואים את מהפכת סתימת הפיות הגדולה, הרמיסה וההפחדה של הקולות האופוזיציוניים והכרסום המהיר בדמוקרטיה. כאן אין שום איזונים ובלמים. המהפכות הנכונות נתקעות בפקק הישראלי המוכר, בזמן שהמהפכות המסוכנות דוהרות בנתיב המהיר. ולא נראה שיש משהו שיכול לעצור אותן.