מדינת ישראל שכחה את המוטו החשוב הזה. יותר ויותר זרועות שלה, שבאות במגע עם הציבור הרחב, מעבירות את הציבור הזה דרך ייסורים ביורוקרטית בנסיונו לקבל תשובה. במצב הזה, התשובה עצמה כבר מאבדת מחשיבותה. מה שהאזרח יזכור בזעם זה את הדרך. וזה כל כך חבל.
תו חניה? שלח לנו מכתב - ובהצלחה
הדרך שעוברים רבים מהאנשים שמבקשים לקבל תג לחניית נכה ממשרד הרישוי. רבים מהפונים הם חולים במצב קשה, שנמצאים בעיצומם של טיפולים פולשניים או עוברים שיקום מניתוח. הם צריכים לעמוד בקריטריונים מסוימים כדי לקבל את תג הנכה, שמאפשר להם לחנות קרוב ליעדם, וזה בסדר: בישראל יש כ-130 אלף איש שמחזיקים בתג נכה, ועל המדינה לחלק אותו בזהירות. אם הוא יגיע לאנשים שלא באמת זקוקים לו, זה יבוא על חשבון הנכים האמיתיים.
אז המיון לגיטימי ואפילו חיוני, אבל הדרך, אוי הדרך: הדרך הכמעט יחידה לתקשר עם משרד הרישוי בנושא תג הנכה היא באמצעות הדואר. המידע שניתן לקבל בטלפון בסיסי ביותר, אם בכלל. על מייל אין מה לדבר. אז שולחים את המסמכים המבוקשים, וממתינים. לך דע אם הדואר הגיע - בכל זאת, מדובר בדואר ישראל שעל הבעיות הקשות שלו אפשר לקרוא כל בוקר בעיתונים - ואולי כבר שלחו לך תשובה בדואר והיא אבדה אי שם בדרך. השולח - לרוב אדם במצב בריאותי רופף שנמצא בתקופה קשה - שרוי בערפל מוחלט. אחרי המתנה ממושכת, שבועות ולפעמים חודשים, מגיעה התשובה - שהיא לפעמים רק דרישה לעוד טופס או מסמך. השלמת מידע שניתן היה לבצע בהרף עין במייל או בטלפון, גורמת לעיכוב של עוד נצח או שניים. ייאוש.
כשמגיעה התשובה הסופית, היא מזכירה בדיקה של מבחן אמריקני: כן או לא. הנימוק, אם בכלל, מסתכם במשפט לקוני אחד. אדם שמצוי במשבר בריאותי ובקשתו נדחתה רוצה לדעת למה, אבל אין לו איך. הוא לא יודע מי קיבל את ההחלטה, על סמך מה, מה השיקולים שעמדו לנגד עיניו. אין לו הזדמנות לשכנע. חוסר אונים מוחלט. וזעם, הרבה זעם שנצבר בבטן.
את העבר אי אפשר לשנות
דוגמה נוספת היא ניצולי השואה. כדי לברר ולממש את זכויותיהם הקבועות בחוק הם מתנהלים מול הרשות לזכויות ניצולי השואה שבמשרד האוצר. אני לא מקנא בפקידים ואפילו ברופאים שצריכים להחליט אם בעיות לחץ הדם של קשיש בן 85 נובעות מהעובדה שבילה בנעוריו באושוויץ. השאלה אם בכלל היינו צריכים להיקלע למערכת קריטריונים אבסורדית כזו היא נושא לדיון נפרד. אבל בתוך המציאות הקיימת, הדרך פשוט בלתי נסבלת.
לניצול שואה שמבקש לממש את זכויותיו ואינו מצויד בנכד צמוד ומסור ורצוי גם בעורך דין טוב, פשוט אין סיכוי לשרוד את תלאות הביורוקרטיה. ושוב: זכותה ואפילו חובתה של המדינה לבדוק את הבקשות השונות ולבקש מסמכים שתומכים אותן. אבל - אני יודע שנמאס לשמוע את זה - הדרך שבה זה נעשה היא חרפה לכולנו.
כי גם לניצולי השואה אין ממש עם מי לדבר. כלומר, יש מוקד פניות, שהוא למעשה מוקד חיצוני שמאויש על ידי נציגים שיודעים לתת תשובות בסיסיות ולעיתים מתאפיינים בחוסר רגישות משווע (מוקדנית אחת כזו הוקלטה כשהיא אומרת לז'ני, ניצולה בת 85, את המשפט הבלתי נשכח "את העבר אי אפשר לשנות").
אין שם איש מקצוע שמסוגל להסביר מה נדרש, ולהדריך את הניצול איך לפלס את דרכו במשעולי הביורוקרטיה. הניצולים, שכולם לא צעירים ורובם לא בריאים, נשלחים לרוץ ברחבי הארץ במרדף אחרי מסמכים נושנים ונותרים בערפל במשך חודשים ושנים. גם אם בסופו של דבר הם מקבלים תשובה חיובית שקיצבה נאה בצידה, את הדרך הם לא ישכחו ולא יסלחו.
זה לא חייב להיות ככה. ביורוקרטיה היא לא גזירה משמים. בני אדם יצרו אותה ובני אדם יכולים לשנות אותה. שר האוצר, שאני מאמין לו שמצבם של ניצולי השואה חורה לו, הגדיל עם כניסתו לתפקיד את התקציב המיועד לטיפול בהם במאות מיליוני שקלים. רק שהמחסור בכסף הוא לא הבעיה היחידה בסיפור הזה. הדרך חשובה לא פחות.