אל המחדל הזה ממשלת ישראל צעדה בעשור האחרון בעיניים פקוחות לגמרי. כשחיים ריבלין דיווח השבוע במהדורה המרכזית על מחקר חדש המצביע על עלייה בתחלואת הלב באזורים בישראל שבהם שותים מים מותפלים, איש בירושלים לא היה אמור להיות מופתע. העובדה הבעייתית שבמים מותפלים אין מגנזיום, ושמגנזיום הוא מינרל חיוני לבריאות בכלל ולתפקוד הלב בפרט, ידועה מרגע שישראל עשתה את צעדיה הראשונים כמעצמת התפלה. כבר ב-2007 (!) המליצה ועדה בראשות פרופ' אבנר עדין, שבחנה את משק המים הישראלי, להוסיף מגנזיום למים שמופקים במתקני ההתפלה. ב-2011 זו כבר הייתה המלצה רשמית של ארגון הבריאות העולמי. ודווקא בישראל, אימפריית התפלה בקנה מידה טראנס גלקטי, עדיין מתווכחים על זה. הסיבה, כרגיל: כסף.
כדאי להבהיר: מים מותפלים אינם מסוכנים. הבעיה היא לא במה שיש בהם, אלא במה שאין בהם. בתהליך ההתפלה מסולקים מהמים כל המלחים והמינרלים החיוניים, ואחד החשובים שבהם הוא מגנזיום. מי שתייה נחשבים למקור אמין וסדיר לצריכת מגנזיום על ידי האוכלוסייה, וברגע שהמקור הזה נגדע, צריכת המגנזיום פוחתת לפי ההערכות בכ-20%. לזה צריך להוסיף את העובדה שגם תזונה מערבית מהסוג המעובד הנפוץ במקומותינו תורמת לירידה בכמות המגנזיום שאנחנו אוכלים, משום שמגנזיום מצוי בעיקר באגוזים (ברזיל, מלך, קשיו, שקדים – אבל במצבם הלא-קלוי!), בקטניות כמו שעועית לבנה, אפונה וחומוס, ובקיצור - בפריטים שלא מאוד נפוצים בתפריט הפאסט-פוד הממוצע של הישראלי העכשווי. בלי אוכל בריא ובלי מים טבעיים נשארנו עם מעט מדי מגנזיום והרבה בעיות לב.
במשרד הבריאות לא היו זקוקים למחקר האחרון כדי להבין את חומרת המצב. באתר המשרד מופיעה כבר כמה שנים עמדה רשמית לפיה "עמדת המשרד היא כי יש לפעול להחזרת המגנזיום למי השתייה לרמה שהייתה קיימת טרם ההתפלה... בעקבות ההחזרה צפויה הפחתה של כ-250 מקרי מוות ממחלת לב כלילית בשנה". ובמילים אחרות: משרד הבריאות מעריך שכ-250 ישראלים מתים מדי שנה כתוצאה מהעובדה שלא מוסיפים מגנזיום למים המותפלים. אם היה מדובר ב-250 הרוגים בשנה באירועי ביטחון – עזבו 250, אפילו 50 - כמה שניות היו נדרשות כדי למצוא מקור תקציבי שיפתור את הבעיה?
הרגע המקומם בכתבה של ריבלין היה תגובת רשות המים, לפיה "משרד הבריאות הוא המוסמך לקבוע האם יש להוסיף מגנזיום לתזונת אזרחי ישראל". את עמדת משרד הבריאות כבר קראתם. אז אם הוא הסמכות, איך זה שעדיין לא מוסיפים מגנזיום? הסיבה היא כמובן שעל המגרש הזה יש שחקנים נוספים, כמו רשות המים וכמו משרד האוצר שרואה בכל הוצאה בזבוז (למרות שלפי עבודת מחקר של משרד הבריאות, הוצאות הטיפול בתחלואת הלב העודפת יעלו בהרבה על עלות הוספת המגנזיום). לחלק מאנשי המקצוע יש טיעון מעניין: למה להוסיף מגנזיום למי הברז אם אנחנו שותים רק כ-1% מהמים הללו וכל השאר הולך למקלחת ולשירותים? לא חבל על המגנזיום?
זה לא טיעון מבוטל, אבל יש לו תשובות. ראשית, מה החלופה? אם יש דרך אחרת להשיב לציבור את המגנזיום שאבד עם המים – למה לא מממשים אותה? ושנית – אחרי שאנחנו צורכים את מי הברז שלנו משתמשים בהם, כידוע, כדי להשקות את הגידולים החקלאיים, וגם הם מקבלים כיום מים דלים מאוד במגנזיום. התוצאה: במחקר שהתפרסם לפני כחודשיים התברר שיש ירידה של כ-30% בכמות המגנזיום בירקות ובפירות שגדלים בישראל. המשמעות: לא רק שאנחנו לא מקבלים מגנזיום דרך המים, אלא שגם הירקות והפירות – מרכיב נכבד בתפריט הים-תיכוני שלנו – לא מספקים את הסחורה.
הוויכוח בין הגורמים השונים הוליד פשרה שעליה הממשלה החליטה כבר לפני שנתיים – עושים פיילוט. בינתיים אין פיילוט, אבל יש יועץ לפיילוט. אתם כבר יודעים את ההמשך: עד שהפיילוט ייגמר ותתקבל החלטה, האנשים שלקו בליבם בגלל המחסור במגנזיום ימותו בכלל מסיבה אחרת – זיקנה.
במשך שנים שיווקו לנו את ההתפלה כפתרון קסם שישאיר מאחור את כל הבעיות של משק המים. מתברר שזה לא כל כך פשוט. ההתפלה חיונית - בלעדיה היו פה היום הפגנות על מחסור במים כמו באיראן. האדם המציא וממציא טכנולוגיות מדהימות, אבל שום טכנולוגיה לא יכולה להחליף את הטבע. אז חייבים להתפיל, אבל גם חייבים לשמור בכל הכוח על המים הטבעיים שעדיין יש לנו. ובקיצור, אין לנו מים לבזבז. נשמע לכם מוכר?