כולנו שומעים את הפוליטיקאים מדברים על רפורמה בתחבורה הציבורית, אבל בפועל - לוחות הזמנים הפכו להמלצה בלבד, בתחנות אין צל ובשירותים אין אסלה. אביב לביא מציג: כך נראים החיים מגובה העיניים של נוסע באוטובוסים בישראל
אביב לביא | mako | פורסם 11:41 16.10.12
מחכים עשרים דקות לאוטובוס אחד, ואז מגיעים שלושה|צילום: שי פוקסבשמונה בבוקר כבר התייצבתי בתחנה. בעוד 45 דקות אני אמור להיות בצד השני של העיר, אבל לפי האתר האוטובוס אמור להגיע בתדירות של פעם בחמש דקות, כך שאין סיבה להילחץ. רק שחמש דקות עוברות, גם עשר, עכשיו כבר שמונה ורבע. בשמונה ועשרים כולי פקעת עצבים, שוקל לעצור מונית ולהיפרד מ-50-60 שקל, ואז אני רואה אותם מגיחים מעבר לפינה: לא אוטובוס אחד, אפילו לא שניים. שלושה ביחד. חבורה שכזו. שניים טסים קדימה, השלישי עוצר בתחנה שמתגודדים בה עשרות אנשים. אני מצליח להידחק, נועץ מבט מלא משטמה בנהג, מנסה לנחש אם הוא ניצח בשש-בש שבוודאי שיחק עם חבריו בתחנת המוצא בזמן שאנחנו התייבשנו פה. אני מתאפק מלומר לו שבגללו אאחר לפגישה. יש לי תחושה שזה גם לא מאוד יעניין אותו.
חוסר האמינות של לוח הזמנים היא אחת הנקודות הכאובות של כל ישראלי שנוסע באוטובוסים. הרפורמה שנערכה בקיץ שעבר במערך האוטובוסים של גוש דן הציבה את תדירות הנסיעות ואת ההקפדה על לוח הזמנים במקום גבוה בסדר העדיפויות. משרד התחבורה הודיע שיפעיל פיקוח הדוק על חברות האוטובוסים ולא יהסס לקנוס במקרה של הפרות. אי אפשר לומר שאין שיפור מאז, אבל תופעת האוטובוסים שמגיעים בצמדים ושלשות עדיין לא נכחדה. מתברר שגם לאוטובוסים יש חיי חברה.
העם דורש צל
ההמתנה בתחנה לא היתה כה מתסכלת, אם היה איפה להמתין. ואם היתה דרך לדעת מתי האוטובוס יגיע. הנוסע שנידון לחכות בתחנת אוטובוס זקוק לשני דברים: ודאות, וצל. את הוודאות ניתן להשיג בקלות – באמצעות שלטים אלקטרוניים שמבשרים מתי יפציע האוטובוס הבא. ברחבי העולם הנאור יש כאלה, אפילו אלינו הם כבר הגיעו – אבל בעיקר לתחנות הרכבת (סנוניות ראשונות יש גם בתחנות האוטובוס). לא מדובר בטכנולוגיה עתידנית שנמצאת בשלב הנסיוני. הבעיה היא, שרוב תחנות האוטובוס שלנו עדיין תקועות בימים שבהם בגרוש היה חור.
יותר סקסי לדבר על הרכבת. שר התחבורה ישראל כץ|צילום: חדשות 2על מחסה בכלל אין מה לדבר: תחנות רבות ברחבי הארץ מסתכמות בעמוד; בתל אביב, למשל, במסגרת מקצה שיפורים שנערך לפני מספר שנים, העירייה (התחנות, להבדיל מהאוטובוסים עצמם, הן באחריות הרשות המקומית) בחרה תחנות מעוצבות עם נגיעה פאריסאית קלה. באסתטיקה הן מקבלות עשר, בפרקטיקה הרבה יותר קרוב לאפס. יש בהן שניים וחצי מושבים שלעולם לא מספיקים, ובעיקר הן מספקות אפס הגנה מפני השמש הישראלית האכזרית. עם הגשם כבר נסתדר, תודה.
אפשר להמשיך ולהפליג בתיאורים על החיים כפי שהם נראים מגובה העיניים של נוסעי האוטובוסים בישראל: על כך שגם בעידן הרב קו שהגיע בשעה טובה, הנהגים עדיין צריכים לתפקד כקופאים במשרה חלקית, להתעסק עם טעינות ועודפים, מה שכמובן גורם לעיכובים מיותרים בכל תחנה. אפשר גם להזכיר את המצב הקטסטרופלי בתחנות המרכזיות הפזורות ברחבי הארץ. בשבועות האחרונים כתבת התחבורה של גל"צ, יובל אקרמן, מתעדת את הנעשה בתחנות הללו, בחדרי השירותים המצחינים וברציפים המלוכלכים, במסגרת פינה קבועה ב"יהיה בסדר". למזלנו ולמזלם של המאזינים, אי אפשר להריח דרך המקרופון.
במקום לדבר, הפוליטיקאים צריכים לנסוע באוטובוס
למען ההגינות, צריך לומר שהשירות באוטובוסים משתפר בהתמדה בשנים האחרונות, גם אם באיטיות מתסכלת. מי ששכח איך נראה אוטובוס מבפנים מחזיק בדרך כלל בדימוי נוראי על עצם חווית השימוש בתחבורה הציבורית, אבל אלה שמעזים לנטוש את הפרייבט ולתת לאוטובוס הזדמנות לא פעם מופתעים לטובה. השד לא כל כך נורא, גם אם הוא טעון שיפור.
בתמונה: תחנת אוטובוס. לא בתמונה: צל|צילום: מאור רוזנשטייןהבעיה היא שהאוטובוסים ממותגים כברווזון המכוער של התחבורה הציבורית בישראל. הבן החורג והלא אטרקטיבי. כשפוליטיקאים מדברים על תחבורה ציבורית – ולדבר על זה הם יודעים – הם כמעט תמיד מדברים על רכבת. אוטובוסים זה אפור. רכבת, לעומת זאת, זה גרנדיוזי, פוטוגני, מנצח. אבל שימו לב לנתונים: על פי סקרים עדכניים, 21.8% מהישראלים מגיעים מדי בוקר לעבודה או ללימודים באמצעות אוטובוס; רק 1.7% עושים זאת ברכבת. פחות מעשירית. ראש הממשלה ושר התחבורה אוהבים להתפאר במערך המסילות העתידי של רכבת ישראל, בעשרות המיליארדים שיושקעו ברכבת הסילון לאילת. הם מפליגים בדמיון, ובינתיים הזקנה על הרציף בתחנה המרכזית בנהריה ממתינה בשמש לאוטובוס שלא בא.
אם הפוליטיקאים שלנו היו טורחים לעזוב מדי פעם את הבועה של מכוניות השרד ומגיעים לעבודה באוטובוס, הם היו מבינים שבמקום לדבר בגדול מוטב לעשות בקטן. הרי בתקציבים זעירים יחסית במונחים ממשלתיים אפשר להקפיץ את מערך האוטובוסים כמה שנים קדימה: אני כבר לא מדבר על הגדלה דרמטית של צי האוטובוסים, הנגשת הפריפריה, יצירת מערך קווים יעיל לכל אחת מהמכללות ומוסדות הציבור שפזורים ברחבי הארץ; אני מדבר, בתור התחלה, על הדברים הקטנים באמת: על שילוט אלקטרוני, הקפדה על לוחות זמנים, אכיפה של נתיבי תחבורה ציבוריים שיכולים לתת לאוטובוס יתרון אמיתי על המכונית הפרטית שתקועה בפקק, ניקיון בתחנות המרכזיות (מומלץ להתחיל עם אסלה בשירותים), ואפילו על כך שלא ייתכן שילד מגדרה שמבקש להנפיק רב קו צריך לנסוע עם הוריו עד רחובות. הגיע הזמן שהתחבורה הציבורית תעבוד בשבילנו, ולא אנחנו בשבילה. הגיע הזמן שהממשלה תכריז על פרוייקט לאומי לשיפור השירות באוטובוסים. זה יהיה הפרוייקט הכי זול אבל הכי נחוץ שעשו כאן בשנים האחרונות. אגב, היה פרק כזה בהמלצות של ועדת טרכטנברג. מישהו יודע לאיזו מגירה דחפו אותו?
