בשקט בשקט - בשקט מדי - מתחוללת בימים אלה מערכה שאולי לא יכולה להתחרות במיליארדים ששווה אוצר הגז הלאומי, אבל את ההשלכות שלה כולנו נרגיש. אני מתכוון לקרב על ירושלים. הפעם לא מדובר בסדרת הפיגועים שמסרבת להסתיים או בפערים הצועקים בין מזרח למערב. מדובר דווקא בהרים שממערב לירושלים - אלה שמכוסים היום ביערות ירוקים, מיליוני עצים, מסלולי טיול ונופים מדהימים. על האזור הזה - המפלט הכמעט אחרון, ההררי והצונן מהטירוף הישראלי והירושלמי - יש עכשיו מלחמה. אם לא שמעתם עליה, זה בגלל שהיא מתרחשת בתוך צירופי מילים אפורים כמו 'ועדה מחוזית' ו'הרשאה לתכנון'; אבל את התוצאות לא תוכלו לפספס.
מדובר במתקפה רב זרועית. שורה של תכניות בנייה מגלומניות מקודמות עכשיו במקביל: על מורדות הר חרת מתכננים לבנות כמה אלפי יחידות דיור (שווה ערך לעיר קטנה); על מורדות הדסה ומושב אורה רוצים לבנות עוד שכונות; מצפה נפתוח - אזור עתיר טבע חי וצומח - יהפוך לשיכונים; והשיא - עיר בת 80-90 אלף תושבים, בעלת השם האקזוטי בת הרים, שתרחיב את היישוב הקיים צור הדסה לממדים של כרך עצום. בדרך ישוטחו הרים, ייגרסו פארקים וגנים לאומיים, יימחקו יערות. טיילתם פעם בפארק בגין הנהדר, שנושק לעיר מדרום? לא יהיה יותר. עמדתם פעם על מרפסת התצפית בסטף והשקפתם על הנוף? בקרוב תראו משם רק שיכונים. הרוב המכריע של הירוק יכוסה בבטון ובאספלט. הרי כשמפזרים את הבנייה על ההרים, צריך גם כביש גדול שיחבר את הכל. לזה קוראים ווידוא הריגה של הטבע.
הקרב על ירושלים
בשלב הזה חלק מכם אולי פוטרים את העניין כעוד נדנוד של מחבקי עצים. אלה שמעדיפים אורנים על בני אדם, אלה שכביכול לא איכפת להם ממחירי הדיור, העיקר להציל עוד פרפר נכחד. ובכן, זה ממש לא הסיפור. השאלה היא לא אם לבנות: לכולם ברור שצריך לבנות דירות, וגם אנשי סביבה, תתפלאו, מתקשים היום לקנות או לשכור דירה. השאלה היא איפה לבנות. התשובה לשאלה הזו - שתינתן בחודשים ובשנים הקרובות - תעצב את פני המדינה והארץ לדורות.
בנייה מחוץ לעיר היא לא רק קטסטרופה סביבתית; היא גם אסון חברתי ותחבורתי. כשבונים פרבר על כל גבעה, ושכונה על כל יער, צריך לקחת בחשבון שרבים מהירושלמים שיכולים להרשות לעצמם ינטשו את העיר לטובת הפרברים הקורצים. הרי כולם פה חולמים אמריקה ומפנטזים על בית צמוד קרקע עם גינה וכלב. ירושלים נמצאת בקרב על חייה, במאבק על כל ירושלמי צעיר וירושלמית משכילה ששוקלים לעזוב את העיר השסועה, וכדי להציל אותה צריך לחזק ולבנות אותה מבפנים, לתת לצעירים סיבות להישאר. אם ירושלים תוקף בפרבר על כל גבעה, יקרה לה מה שקרה לבאר שבע בעקבות הקמת להבים, עומר ומיתר. בפוליטיקה הישראלית קוראים לזה ירי בתוך הנגמ"ש.
ניר ברקת יודע את זה היטב. ברקת לא בדיוק מזוהה כמחבק עצים, אבל בזמן האחרון הוא הולך ומחריף את התנגדותו לחלומות הבנייה ההררית של ממשלת ישראל. בישיבה החגיגית לרגל הקמת הממשלה שנערכה בירושלים, שאל נתניהו מה עם הבנייה ממערב לעיר. ברקת לא היסס ואמר שזו תהיה טעות לבנות מחוץ לעיר, ושצריך לחזק אותה מבפנים. את אחת הישיבות שכינס לאחרונה מינהל התכנון של משרד הפנים, עיריית ירושלים כבר החרימה.
ירושלים, כזכור, עמדה במרכז קטטה בין השרים שנאבקו על חלוקת השלל בהקמת הממשלה. היא עברה מיד ליד, ובסוף נחתה אצל זאב אלקין על אף שנתניהו הבטיח לברקת שלא ימנה לו שר מעל ראשו. לאלקין יש עכשיו הזדמנות להוכיח שהשר לענייני ירושלים יכול בכל זאת להביא תועלת ולשמש שגריר של הבירה בממשלה לעניין הדיפת תוכניות גרועות.
תאונת שרשרת
ועוד לא דיברנו על התחבורה, אוי התחבורה: כשבונים פרבר על כל גבעה, אפשר לשכוח מתחבורה ציבורית יעילה. תשאלו כל מי שגר ביישוב קטן בפריפריה אם הוא יכול לסמוך על שירות האוטובוסים. זה לא במקרה שהמתנחלים הצעירים חיים על טרמפים. ממזרח או ממערב לקו הירוק - אוטובוסים יכולים להיות יעילים רק בתוך ערים גדולות וביניהן. כל השאר נידונים להסתמך על רכב פרטי. כך שאנחנו מדברים על יישובים שבהם רוב התושבים ייאלצו להצטייד במכונית, שתיים או שלוש, יעמדו שעות בפקקים בכניסות וביציאות של ירושלים, יוציאו הון עתק על אחזקת רכב ודלק (מישהו אמר יוקר המחייה?), יזהמו את האוויר, יגדילו את מספר תאונות הדרכים ובאופן כללי יחמירו את אותן קטסטרופות שכבר כיום מגדירות את התחבורה בישראל כמחדל לאומי ותאונת שרשרת היסטורית. לא במקרה, נציג משרד התחבורה - שלא בדיוק מזוהה כירוק שבמשרדים - אמר באחד הדיונים שנערכו לאחרונה שלתכנית אין פתרונות תחבורתיים ושאי אפשר להתעלם מכך שיש כאן בעיה תחבורתית קשה.
אז איפה כן צריך לבנות? בתוך העיר. עבודות של החברה להגנת הטבע - שמובילה גם את המאבק הנוכחי - ושל מתכננים ואדריכלים כבר הוכיחו והציגו מלאי של יחידות דיור שניתן לבנות בתוך ירושלים ולחזק אותה מבפנים. עבודה של המשרד להגנת הסביבה קבעה שהקמת תשתיות לבנייה מחוץ לעיר יקרה פי ארבעה מבנייה בתוך העיר, והתחזוקה של התשתיות מחוץ לעיר תעלה פי שישה. בנייה בתוך העיר תהיה טובה לירושלים, לסביבה ולתחבורה, ותחסוך הרבה כסף לקופה הציבורית. רק במנהל התכנון של משרד הפנים וברשות מקרקעי ישראל חושבים אחרת, ופה בדיוק אנחנו מגיעים לכחלון - שכידוע ביקש וגם קיבל את השליטה בשני הגופים החשובים הללו. השאלה הגדולה היא אם במסגרת המרוץ העיוור לבנייה, בנייה, בנייה, הוא ייתן יד להריסת הרי ירושלים, או יבין שצריך לגנוז את התכניות המזיקות של הגופים שהוא קיבל עליהם שליטה. בינתיים, כולם מחכים למוצא פיו של כחלון. בואו נקווה שזה לא ייגמר כמו בגז.