קשה להתעלם מהממד האירוני בהמולה שיצרה ההודעה הדרמטית של ארגון הבריאות העולמי, שהכתיר את הבשרים המעובדים באופן רשמי וחגיגי כמסרטנים. מערך ארטילרי של ספינים החל לפעול מיד, וגורמים בתעשיית הבשר או חוקרים הממומנים על ידה ניסו לצייר את ארגון הבריאות העולמי (והסוכנות לחקר הסרטן הפועלת במסגרתו) כחבורה של פוחזים קלי-דעת שממהרים לקפוץ למסקנות מבלי שיש להם ביד ביסוס מחקרי. המציאות, כמובן, הפוכה לגמרי: ארגון הבריאות העולמי רק טבע השבוע (באיחור אופייני) חותמת על מה שידוע לעוסקים בתחום כבר כמה שנים.
ארגון הבריאות העולמי הוא גוף כבד-ראש וכבד-תנועה, שנוקט עמדה רק כשממש אין ברירה והנתונים צועקים. לפני מספר שנים נערך בארץ כנס בנושא ההשלכות הבריאותיות של הקרינה הסלולרית - סוגיה שנמצאת במחלוקת עזה בין מדענים וחוקרים. כמה חוקרים בכירים, ישראלים ואורחים, טענו שיש הוכחות חד-משמעיות להשלכות מסוכנות של הקרינה ודרשו מהארגון לצאת בהצהרות ברורות בנושא; נציגת הארגון, מצידה, הבהירה שכל עוד לא יהיו ראיות שמעבר לכל ספק, הארגון לא ינקוט עמדה. זו המדיניות, זו הגישה, ואם עכשיו מומחי הארגון החליטו לעלות מדרגה ביחס לבשר המעובד סימן שיש בידיהם "ראיות אפידמיולוגיות חותכות", כפי שהתבטא אתמול אחד מבכירי החוקרים.
ניהול סיכונים
בערך שלוש דקות אחרי שההודעה של ארגון הבריאות העולמי התחילה לעוף ברחבי הרשת, הגיע גל התגובות הראשון שהזהיר מפני צמחונים/טבעונים שיגידו "אמרנו לכם". לי באופן אישי אין שום עניין ב"אמרתי לכם". לטעמי, זכותו של כל אדם לאכול ג'אנק ולקחת את הסיכון שהוא ישלם על כך בבריאותו (את ההיבט המוסרי של אכילת בעלי חיים נשאיר לרגע בצד). מותר לאנשים לאכול מזון מעובד ולהגדיל את הסיכוי שילקו בסרטן המעי הגס, כשם שזכותם של אנשים לעשן ולהגדיל דרמטית את הסיכון שיחטפו סרטן ריאות. אני אמנם לא אוכל בעלי חיים (לא מעובדים ולא בכלל), וגם לא מעשן, אבל כמו כולם גם אני לוקח את הסיכונים המחושבים שלי; אני חי במדינה שבה דוקרים אנשים ברחובות, למשל.
אם כן, הוויכוח שלי הוא בכלל לא עם חבריי זוללי הנקניקיות, אלא עם המדינה ומי שמעצב בשמה את סדר העדיפויות והמדיניות בתחום המזון. מהמדינה הייתי מצפה, למשל, שאם מוצר מזון - נניח פסטרמה - הוכרז כמסרטן, זה יהיה כתוב במפורש על האריזה שלו ויופיע באותיות קידוש לבנה על כל פרסומת שמשווקת אותו ומנסה לגרום לנו להתמכר. כן, בדיוק כמו סיגריות. אכילת בשר מעובד אמנם לא נמצאת בדרגת סיכון שווה לסיגריות (בניגוד למה שנטען בחלק מהפרסומים), אבל אם היא מגדילה משמעותית את הסיכון ללקות בסרטן זו חובתו של היצרן ליידע אותנו בכך, וחובתה של המדינה לדאוג שהוא ימלא את חובתו.
מהמדינה - כלומר ממשרד הבריאות וממשרד החינוך - הייתי גם מצפה לדאוג שבבתי הספר, גני הילדים והצהרונים לסוגיהם יפסיקו להגיש לילדים מוצרים מעובדים ומסרטנים. בשנים האחרונות פורסמו הנחיות וקודמה הצעת חוק ברוח זו, אבל בפועל ארוחת הצהריים שרבים מהילדים מקבלים עדיין מורכבת מקוקטייל של מוצרי בשר תעשייתיים. אנחנו, המבוגרים, רשאים לעשות את הבחירות עבור עצמנו, אבל לילדים אין שיקול דעת עצמאי, ובטח לא כשהם נמצאים בין כתלי מוסד חינוכי. במקומות רבים בארץ נרשמה בתקופה האחרונה התעוררות של הורים שדרשו שיוגש לילדיהם אוכל טוב יותר, ומהבחינה הזו ההודעה של ארגון הבריאות העולמי היא חדשות נהדרות: מעכשיו איש לא יוכל לטעון שאמא או אבא שדורשים להפסיק לדחוף לילדים נקניקיות מעובדות הם נודניקים הזויים. מי שהזוי זה מי שמתעקש לתת לילדים את האוכל הזה.
מהממשלה גם הייתי מצפה שתעשה שימוש מושכל בכלים הכלכליים העומדים לרשותה. יאיר לפיד בשבתו כשר האוצר הוביל מהלך לעידוד הייבוא האכזרי של עגלים מאוסטרליה והורדת מכסים על נקניקים מיובאים וגבינות שמנות. להפחית את יוקר המחיה זה חשוב, אבל השאלה היא את היוקר של מה. במקום לעודד תעשייה שמתברר שהיא הורגת גם חיות וגם בני אדם, לא מוטב להוריד את המחירים המשתוללים של הפירות והירקות ולפקח על מחירי הלחם המלא?
רוח גבית לטבעונות
כתבתי שאין לי ויכוח עם אוכלי הבשר הפעם, ובכל זאת כדאי לומר מילה גם על כך. פעם הטיעון של המתנגדים לאכילת חיות נלקח מעולם תוכן אחד בלבד - המוסר. בשלב מאוחר יותר, עם פרסום הדו"ח של האו"ם על ההשלכות הסביבתיות החמורות של תעשיית הבשר (יותר מהתעשייה והתחבורה), נוסף גם הטיעון הסביבתי-אקולוגי. עכשיו קיבלנו אישור רשמי לכך שחלק גדול מהבשר שאנחנו אוכלים הוא גם מאוד לא בריא (בלשון המעטה). 3,200 ישראלים אובחנו כלוקים בסרטן המעי הגס בשנה האחרונה. על פי חישובי ארגון הבריאות העולמי, כמה מאות מהם היו חוסכים מעצמם את הסרטן אם היו שומרים על תפריט נקי ממוצרי בשר מעובדים.
אז נכון שגם היום ארגון הבריאות העולמי ממליץ על אכילת בשר עוף ודג לא מעובדים, אבל לא מוגזם להעריך שהטבעונים והצמחונים קיבלו השבוע משב עז של רוח גבית לקראת הסיבובים הבאים של הוויכוח, שמן הסתם ימשיך ללוות אותנו גם בשנים הבאות.
כתבו לאביב לביא: aviv67@gmail.com