כלי התקשורת מלאים ביממה האחרונה בעיתונאים שמדווחים מהשטח הרטוב. אז הנה עוד דיווח מהשטח: אתמול נקבעה לי פגישה במרחק שבדרך כלל אני צולח אותו בעשר דקות רכיבת אופניים. בהתחשב בתנאי האקלים, המרתי את האופניים בהליכה רגלית. במהלך עשרים דקות צעידה (לכל כיוון) ברחובות תל אביב התגלתה תמונה מעניינת: העיר כמעט ריקה, בעיקר ממכוניות. לא פקקים ולא נעליים. להיפך.
מכרך של כלי רכב מעשנים תל אביב הפכה אתמו לעיר של אנשים עם מטריות. מהומת הפקקים והשטפונות נבלמה בכניסות למטרופולין, ושדרות רוטשילד מזמן לא נראו שלוות כל כך. הצירוף המאוס "הבועה התל אביבית" קיבל לפתע ביטוי מוחשי ומשמח.
כמו כל משפחה ישראלית, גם אצלינו עולה מדי פעם על השולחן האפשרות להותיר מאחור את שאון העיר ולעבור לבית קטן בכפר. רק שמיד אחר כך אנחנו נזכרים במה זה כרוך: שעות כל יום על הכביש, תלות מייאשת בפקקים או ברכבות, היכרות אינטימית עם צוואר הבקבוק שמקבל מדי בוקר את פניהם של מאות אלפים בכניסה לגוש דן. מספיק סיבות בשביל להישאר בעיר ולהמשיך לבסס את היומיום שלנו על תנועה ברגל, באופניים או באוטובוס (גם האוטובוסים בתוך העיר, לפחות אלה שאני נסעתי בהם, עבדו היום היטב).
ברד ירד בדרום ספרד, ומה עם דרום ישראל?
חוץ מעוצמתם החריגה של הגשמים והעובדה שהם נמתחים על פני פרק זמן ארוך במיוחד, הסערה הנוכחית עשויה להביא איתה בשורה משמחת נוספת: גשמים משמעותיים לדרום.
בחורפים האחרונים, גם כשבצפון ובמרכז ירדו גשמי ברכה, הדרום נותר צמא. כשבכרמל ובגליל סגרו את המיכסה השנתית, בנגב היו איזורים שגירדו את ה-50% מתוך הממוצע הנמוך ממילא. ההגדרה הרשמית של בצורת, אגב, היא 70% מהממוצע השנתי.
המדבר הזדחל בשנים האחרונות צפונה, ויש לזה השלכות מרחיקות לכת על הכלכלה והחקלאות. עד שלשום, למשל, בצפת ירדו 662 מילימטר (שזה כמעט כל הממוצע השנתי, העומד על 718), ואילו בבאר שבע ירדו רק 68 מילימטר גשם, שליש מהממוצע השנתי (205). בעוד מפלס הכינרת עלה במהלך דצמבר ב-50 ס"מ, העלייה הגבוהה ביותר מאז 1994, מפלס ים המלח המשיך לצלול וירד במהלך דצמבר ב-11 ס"מ. צדק חלוקתי לא תמצאו פה.
אבל אולי זה משתנה. היום הגשמים כיסו גם איזורים נרחבים בדרום, ובנחלים שכבר שכחו מגע של מים נרשמו זרימות חזקות. ד"ר עמיר גבעתי מרשות המים, אחד האנשים העסוקים בארץ בימים האחרונים, ידע לספר אחר הצהריים על זרימות משמעותיות גם בנחלים המובילים לים המלח, ועל סכר שקרס בנחל הירמוך שנשפך אל הים מהצד הירדני. אם מפלס ים המלח יעלה, סימן שאנחנו באמת בעיצומו של אירוע נדיר.
218 מילים טובות על מירי רגב
הנה חידה לימים גשומים: מה משותף לחברי הכנסת דב חנין, מירי רגב, ניצן הורוביץ, משה גפני, דוד אזולאי, איתן כבל ואורית זוארץ? התשובה המתבקשת היא: שום דבר. התשובה הנכונה היא: מי גשמים.
השביעייה הזו, בהובלת חנין, הגישה בכנסת האחרונה הצעת חוק שביקשה להתיר לכל אחד מאיתנו לעשות את המובן מאליו: לאסוף מי גשמים. כן, זה נשמע מוזר, אבל כיום לאזרח שמעוניין להתקין בביתו מערכת לאיסוף מי גשמים אסור לעשות זאת בלי רישיון מהמדינה.
לכאורה יש כאן היגיון ציבורי: המים שיורדים משמים הם הקניין המשותף של כולנו, והאינטרס הציבורי מחייב שהמדינה תאסוף אותם לשימוש הכלל – ולא כל אזרח לשימושו הפרטי. הבעיה היא שבמציאות, רוב מי הגשמים, בעיקר אלה שיורדים על שטחים עירוניים, הולכים לאיבוד: רובם זורמים לים, חלקם מתאדים.
חנין ושות' חשבו שבעידן שבו המים מתייקרים כל כך, וחסרים כל כך, צריך לעודד את האזרחים שמעוניינים בכך להתקין מיכל לאיסוף מים על הגג או בחצר. זה יכול לחסוך כסף לאזרח ומים למשק, ואפילו להקל על הצפות בשטחים עירוניים. הממשלה חשבה אחרת.
הצעת החוק נדחתה על ידי ועדת השרים לחקיקה, אותה ועדה שאין לה פרוטוקול והיא גם לא מנמקת את החלטותיה. בימים הקרובים, כשכמויות אדירות של מים ימשיכו לשצוף דרך המרזב אל מגרש החנייה מכוסה האספלט בבניין שלכם, תזכרו שהממשלה עצרה במו גופה חוק שיאפשר לכם לאסוף את המים האלה לשימושכם. איך אומרת מירי רגב, שחתומה על הצעת החוק: כפיים!
הטיפוס הכי חזק
גם בפרוס 2013 יש דברים שלא משתנים: ממש כמו לפני אלפי שנים, בסתיו האדם מרים עיניו לשמים ומתפלל לקצת גשמי ברכה, ובחורף הוא פונה בדחילו ורחימו לאותם שמים ומבקש שיירגעו קצת.
עם כל הטכנולוגיה והקידמה, כשהשמים פותחים עלינו פה כולם נרטבים, אם זה בניו יורק לפני חודשיים ואם, להבדיל, בישראל השבוע. שום פיתוח אנושי לא שינה את העובדה שהדבר המסתורי הזה שנקרא טבע נשאר, על אף הכל, הטיפוס הכי חזק בסביבה.