עמית סגל דיווח אתמול שראש עיריית ת"א רון חולדאי החליט, אחרי התלבטות ממושכת, לא להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. אבל רשימת המתמודדים ננעלת ביום חמישי, כך שלחולדאי יש עוד יומיים להתחרט. אני לא מאמין שאני כותב את זה, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה: רוץ, רון, רוץ!
זו בהחלט עלולה להתגלות כהחלטה מטופשת שתסתיים בהתרסקות מהדהדת, אבל בשביל הסיכוי הלא גדול שזה יצליח, שווה לקחת את הסיכון. רון, אתה חייב את הניסיון הזה לעצמך, ובעיקר לנו. בבקשה, אל תשאיר אותנו עם אראל מרגלית והסרטונים שלו. ובעיקר, אל תשאיר אותנו לבד עם ביבי ומיקי זוהר.
מוזר לי לומר את זה, אבל רון חולדאי מסתמן כרגע כמו המנהיג היחיד בסביבה שהוא גם וגם: גם דמוקרט, ליברל ומתנגד להמשך הכיבוש, וגם יש לו איזשהו סיכוי, אמנם לא גדול, לתת פייט לנתניהו. למה מוזר? כי חולדאי כראש עיר מעולם לא היה כוס התה שלי. הוא עשה לא מעט דברים טובים למען תל אביב במהלך הנצח שהוא מנהל את העיר, אבל הוא גם חתום על שורה ארוכה של מהלכים מקוממים ושגיאות שעולות לעיר ולתושביה ביוקר.
דוגמאות לא חסרות. חולדאי זיהה את מהפכת האופניים באיחור של כמה שנים, וכשכבר נרתם אליה בשיא המרץ יצר מצב שהמדרכות הפכו לשדה מפגש קטלני בין הרוכבים להולכי הרגל; הוא מדבר בצדק על קידום תחבורה ציבורית, אבל במקביל מציף את העיר בחניונים והופך גם את המדרכות לחנייה על חשבון מי שאמורים ללכת שם; הוא סירב להמתין עם הריסת אוסישקין עד שייבנה אולם חדש להפועל תל אביב, ובכך כמעט חיסל מועדון שהוא נכס תרבותי וספורטיבי עם ותק של 80 שנה; הוא מחלק מבנים בנדיבות למוסדות לימוד חרדיים, ובאותה נשימה מנהל מלחמת חורמה נגד כל זרם חינוכי חילוני שחורג מעט מהשורה – מדו-לשוני דרך אנתרופוסופי ועד דמוקרטי (גילוי נאות: בתי לומדת בחינוך הדמוקרטי, ובעבר ניהלתי עם חולדאי דו-קרב טורים סביב הנושא הזה במקומון, בימים שבהם היו מקומונים שבהם עיתונאי וראש עיר יכלו להתקוטט). להמשיך?
אז חולדאי הוא לא אביר חלומותיי במישור המוניציפלי, ובעולם מושלם אני יכול לחשוב על דמות או שתיים שהייתי מעדיף על פניו גם בהנהגת המדינה, אבל כרגע המרחק בין הפוליטיקה הישראלית לעולם מושלם הוא כמו המרחק בין דוד ביטן למדליה אולימפית בנימוסים והליכות. ובעולם המציאותי, לחולדאי יש מקבץ סגולות שהופכות אותו למי שאולי יכול להיות אלטרנטיבה לשלטון האינסופי של נתניהו. בראשן - הדבר החמקמק הזה, כריזמה, שכל כך חסר במרחב שבין בוז'י הרצוג לעומר בר לב. ישנו, כמובן, העבר הצבאי – ולא, אני לא שוכח שהיום גם דרגות תת-אלוף ורזומה נאה בקוקפיט לא מחסנים אותך מלהפוך לסמולן ובוגד. ויש לחולדאי עוד משהו, שבפוליטיקה העכורה שלנו יכול להתגלות כיתרון מפתיע: כשהוא מדבר, אתה יודע שהוא אומר את מה שהוא חושב. לפעמים מה שהוא חושב מאוד מרגיז, והסגנון לא פעם דווקאי ונרגן, אבל הישירות הבסיסית הזו, מול הנכלוליות וההתמכרות לספינים של נתניהו ושות', עשויה להתגלות כנכס אלקטורלי לא מבוטל.
כמעט בכל פעם שחולדאי התבטא בשנים האחרונות בענייני המדינה, הוא נשמע – בוודאי ביחס לפס ייצור הפנינים של מירי רגב ואורן חזן – כמו זרם צלול של שפיות. בלי שנאת זרים, בלי שנאת ערבים, בלי הסתה, בלי שמפניה ורודה וערימה של חקירות, עם כיבוד של החוק ומערכת המשפט, עם כיבוד זכויות אדם ועם פלורליזם בסיסי כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה. אם חולדאי יעשה את מה שנראה כרגע בגדר הלא ייאמן ויהיה ראש ממשלה, ספק אם הוא יצליח לשים קץ לסכסוך ולכיבוש, אבל יש סיכוי טוב שהוא יצליח לבלום את הגלישה של ישראל במדרון האנטי-דמוקרטי. וזה לבדו מצדיק את הניסיון.