מדובר בצרכנים שלטענת תאגידי המים לא משלמים את החשבונות בזמן. השאלה שעומדת על הפרק היא שאלה חברתית-מוסרית ממדרגה ראשונה: האם ניתוק מזרם המים (ובאותה מידה - מזרם החשמל) הוא סנקציה לגיטימית כלפי בעל חוב? נדמה שהסופה האחרונה הבהירה עד כמה ניתוק ממים ומחשמל הוא בעצם ניתוק מהזכות לקיום בסיסי, לעיתים עד כדי סכנת חיים. מים הם לא מוצר צריכה, אלא משאב חיוני. בלי חיבור לאינטרנט או ל"הוט" אפשר לחיות; בלי לשתות קצת קשה.
ישראלים רבים חוו בשנים האחרונות את נחת זרועם של תאגידי המים. לטעמי, עצם העברת משק המים לידי התאגידים הייתה מהלך נכון שתרם לייעול מבורך של ניהול המים בישראל (גם אם, כפי שנטען פעמים רבות, הוקמו הרבה יותר מדי תאגידים עם יותר מדי מנגנונים מיותרים). ההתייעלות לא פסחה על תחום גביית התשלומים: התאגידים מסתערים על האזרח במטרה לגבות ממנו את חובו, לעיתים גם אם הוא כלל לא חייב או שהעניין נתון במחלוקת ואפוף סימני שאלה. בסיומה של ההתנהלות הכוחנית עלול האזרח למצוא את עצמו בלי מים בברז. בשנים האחרונות זה קרה מדי חודש לאלפי ישראלים וזה לא נעים, בלשון המעטה, גם כשבחוץ לא משתולל שלג.
היד צריכה לרעוד כשמנתקים ממשפחה ממים
באגודה לזכויות האזרח יצאו להגנת המנותקים והגישו בתחילת השנה עתירה לבג"ץ. כולם צריכים לשלם את חשבון המים, אומרים באגודה לזכויות האזרח, אבל ממי שלא משלם אפשר לגבות את הכסף כפי שגובים חובות אחרים ומסים במשק הישראלי: באמצעות הליך משפטי והוצאה לפועל.
הכיוון לא רע, אבל להצעות של רשות המים צריך לתת עוד קווץ' קטן כדי שלכל העסק יהיה פרצוף יותר אנושי. ח"כ אבישי ברוורמן, יו"ר וועדת הכלכלה, כבר הציע שהחוב המינימלי שיאפשר ניתוק יועלה ל-1000 שקל; הצעה חשובה עוד יותר מגיעה מכיוון האגודה לזכויות האזרח: אסור לנתק מים לדירה שגרים בה ילדים. גם לתינוקות של אנשים שלא משלמים את חשבון המים יש זכות לשתות.
נציגי תאגידי המים שהשתתפו בדיונים טענו שחרב הניתוק מאפשרת להם לייעל את גביית הכספים. הפיגורים בתשלומים מצטברים לסכומים כבדים, ועלותם לקופת התאגידים עומדת על כ-20 מליון שקל. מדובר, צריך לזכור, בכספי ציבור. משק המים הוא קופה סגורה, ואם השכן לא משלם, בסופו של דבר החוב יגולגל אלינו דרך תעריף המים.
ובכל זאת היד צריכה לרעוד לפני שמנתקים משפחה ממים. אפשר, למשל, לצמצם את אספקת המים, להגביל אותה למספר שעות ביממה. עבור מי שמסוגל לשלם את החוב זה איום מספיק כבד. האירוניה היא שתאגידי המים דבקים בנשק הניתוק משום שהם חוששים מהסרבול והאיטיות של ההליכים המשפטיים. זרוע אחת של המדינה לא סומכת על זרוע אחרת שתאפשר לה לעשות את העבודה. והאמת - קשה להתווכח עם זה. זרועות האכיפה בישראל יודעות להיות דורסניות ויעילות כשמולן ניצב אזרח תמים שנקלע למבוך קפקאי; דווקא מול העבריינים האמיתיים הן מתגלות כחסרות שיניים. וזה בדיוק העניין: בגלל שלמערכות הציבוריות והממשלתיות שלנו יש נטייה להיות חכמות על חלשים, חייבים להגביל את כוחן לנתק להם את המים.