אני רוצה להתחיל את הבלוג הנוכחי בגילוי נאות: לא יוצא לי לראות טלוויזיה בכלל, וההורים שלי מתעקשים שאבטל את דמי המנוי כי חבל על הכסף הזה. טוב לי עם הסרטים וספרי השואה, הפסיכואנליזה והרוח, ומשום כך דגמנתי בורות יתרה בשיחה שהתנהלה בארוחת שישי מושקעת אצל יפעת, בהשתתפות ענתי, אירית ואנוכי.
אלון הבריז. סיגי שומרת שבת. סימה חצתה את הקו הירוק והשתכנה עם ארוסה לעתיד ברמת אביב גימל. עינת (הנינה של הגאון מוילנה! ריספקט!) דהרה לנתב"ג להביא את הוריה מטיול שגרתי מסביב לעולם. לכן, בארוחת שישי א-לה "הקיץ של אביה", המארחת חברה בדביקות אונליין למחוברים ההזויים שלה בפייסבוק.
ענתי: "יפעת, את לא חושבת שזאת חוצפה מצידך לנטוש את האורחים בשולחן שישי לטובת העולם הוירטואלי? זה לא ייאמן כמה את אובססיבית לפייס הזה. על שמך נקראה הסדרה 'מחוברות'."
אנכי, אוֹשוּאבשי, ששהה בגולה בימי המחוברות ולא צופה במחוברים, ממטיר בורות: "מה זאת אומרת? המחוברים האלה שכולם מדברים עליהם, מה החוט המחבר ביניהם? האם יש איזה אלמנט רוחני בכל אחת מהדמויות, שמחבר במודע בין הנשמות שלהן דרך תורת הנסתר?"
ענתי: "נו, עוד אחד שלא מחובר למציאות, ויותר מדי מחובר לעצמו ולבורא. מה הקשר, אבשי? מדובר באנשים שמחוברים אונליין כל הזמן לחיים של עצמם ומתעדים אותם. אין קשר בין הדמויות. הם לא מכירות אחת את השנייה. לא רוח ולא צונאמי."
אנכי: "טוב נו, שיהיה. כנראה שהחיבור למחוברים והמחוברות הפרטיים שלי הוא קצת שונה ממה שחשבו שם."
קבלו דוקו-ריאליטי גאוני
וכבר באותה שנייה, בדומה ליפעת, התנתקו המחשבות שלי מההוויה הקולינרית והפליגו לעולם הבא, על מנת לחבור לאיזה דוקו-ריאליטי על החיים שלי. בלוקיישן הדמיוני החדש שיצרתי, הופיעו חבריי לשולחן על תקן המחוברים בתכנית המדוברת. כל אחת מהדמויות היא עולם ומלואו: מעניינות, מצחיקות, שנונות, כואבות ובעיקר אנושיות. מה יותר גאוני מדוקו-ריאליטי שבו כל דמות לא בהכרח מחוברת לעצמה, אבל כולן מחוברות רוחנית זו לזו דרך גלגול נשמות. ואם זה כך, הרי שהחברים שלי הם סטארט אפ רוחני של מחוברים.
וככה, מתגלגלת במוחי המעוות הסצנה הבאה: יפעת, בדומה לשפן של דורסל, מהירה בקצב הדיבור שלה יותר מכל חבילת אינטרנט קיימת. ביום יום היא מנהלת משרד יחסי ציבור משלה, מכירה על בוריה את ההתרחשות במאפיית הבידור, רווקה רב גונית חובבת צעירים מהרי האטלס ומעל הכל היא לכל הדעות האמא של הנשמות.
אין לי ספק שבגלגול הקודם הנשמה שלה חברה לזו של ענתי באיזה בר אנדרגראונד הזוי למרגלות הדנובה. הנשמה של ענתי רגישה במיוחד, נתינתה היא אינסופית ולא כל גבר יכול להכיל את טיב הטעם שיש לה להציע. מן הסתם נשמתה הוצפה מעל פני המים של הנהר וחשקה באיזה דרינק עצבני. יפעת הייתה שם בדיוק בזמן על מנת לנחם.
לא עברה שעה והנה התחברה הנשמה הלוחמת והמגוננת של אירית. היא באה לפוצץ במכות את ההוא שגרם לטלטלה בנשמתה של ענתי. על תקן זינה הנסיכה הלוחמת, היא דרשה לדעת איפה הוא מתגורר על מנת לסרס את נשמתו - ככה שאם הוא חשב להתחבר לאחרות, זה כבר לא יקרה במילניום הנוכחי.
כהרגלה, הנשמה הפילוסופית והפרוידיאנית שלי נחתה בפרלמנט הנוכחי רגע לפני הפתרון הסופי. היא הציעה להרגיע את הרוחות במיידי, שהרי לא בכוח יגבר איש, והכי רחוק שאפשר להגיע בטרגדיה הזאת הוא לשתות דרינק נוסף לחיים, לחיי החיבור המהמם שיש בין כל נשמה ונשמה.
ואז, רגע לפני שאני לוקח נשימה נוספת ועובר לסצנה הבאה בדוקו-נקסט-וורלד-שלי, שבה הנשמה המסרסת של אירית בדרכה לשכתב את זאת של בחור הורס שראתה מעבר לבר (כפיצוי וכנקמה על שנעשה לענתי!) המציאות טופחת על האוזן שלי. ענתי מחשיכה את המסך של יפעת ואירית צועקת בגרונה הניחר: "אבשי!!! יש לך טלפון. אתה לא שומע שאני קוראת לך?! תעביר את החומוס בדוך אליי ותעשה טובה, תתחבר לשולחן לפני שאני הופכת אותו עליך". מחוברים ומחוברות גידלתי ורוממתי.