בשבוע שעבר ליוותה אמי את סבתי הטובה לבדיקה נוירולוגית, וזה למרות שאני טענתי בתוקף שאישה שזוכרת מה כל אחד אכל ליד השולחן, והאם הוא צלצל אליה בסוכות לפני ארבע שנים לאחל לה חג שמח, בשום פנים ואופן אינה סובלת משיטיון.
שיטיון סלקטיבי אולי. "תשאלי את הרופאה על שיטיון סלקטיבי", המלצתי לה, "תגידי לה שבכל פעם שאנחנו נפגשים סבתא שואלת אותי למה אני כבר לא מופיע בטלוויזיה, ותבררי אם יש כדורים שיגרמו לה להפסיק לשאול את זה".
"היא שואלת מאהבה", ענתה לי אמי. זו חתיכת כמות של אהבה להכיל, תסלחו לי. כשהגיעה סבתא בשבת האחרונה לראות את דירתי החדשה, לא יכלה שלא להגיב, לנוכח הפרקט היקר והריהוט שנבחר בקפידה, בתהייה העניינית: "כולם דיברו איתי עליך, גם האחות בקופת חולים כל הזמן אמרה לי איזה מקסים אתה, אז למה אתה כבר לא בטלוויזיה?".
היא מן הסתם שאלה את זה מאהבה. האם מאהבה אליי או מאהבה ליחס המועדף ולתורים המקוצרים במרפאה? מה זה משנה.
"ומה את אומרת על הדירה?", חזרתי ושאלתי שוב ושוב, כאילו סבתא היא פרנק לויד רייט ודעותיה בנושא אדריכלות הבית כה חשובות.
"יפה", תמצתה, "אבל תגיד לי – איך שילמת עליה, אם אתה לא בטלוויזיה?".
"לא שמעת שאירע שוד בבנק דיסקונט סניף יהודה מכבי? אני הייתי השודד".
הביטה בי בעצב. לא על השוד, חלילה. על הרזון. ירידתי במשקל היא הנושא השני המטריד ביותר בעולם בעיניה, שני כמובן לזה שאני לא מופיע בטלוויזיה. כהרגלה, סקרה אותי מלמעלה למטה, הזילה דמעה ואמרה: "רק שתהיה בריא".
"אני בריא", עניתי.
"אז למה אתה כל כך רזה?", שאלה.
"חרדות וחלבונים", הסברתי.
בתגובה מחתה דמעה נוספת, והמשיכה את לולאת ייסוריה הבלתי נגמרת באיחול נוסף שרק אהיה בריא.
המסר המקודד אגב הוא שלדעתה יש לי איידס. יתרה מזאת: יש לי איידס, ולכן פוטרתי מהטלוויזיה, לא לפני שהקצתה לי לשכת הסעד דירה מקסימה שכזו, שבפירוש אינני יכול לממן.
***
בבדיקה הנוירולוגית, כפי שדיווחה לי אמי, סיפרה להן הרופאה שנהוג לחלק את המוח האנושי לשלוש תקופות פעילות, המרכיבות יחד את המילה "ראש": רכישה, איפסון ושליפה. הרכישה היא בגילאים צעירים, אז אתה צובר עוד ועוד ידע. שלב האפסון הוא בגיל מבוגר יותר, אז לכל היותר אתה שומר על הידע הקיים, ובשלב האחרון – שלב השליפה – מוחך למעשה מקיא מתוכו חד-סטרית את כל מה שצבר, ושאלוהים יעזור לך ולנכדיך. זו אבחנה מרתקת שמיד אימצתי, וטענתי שמוחי שלי, נמצא למעשה כעת על התפר שבין שלב האפסון לשלב השליפה. זה אמור לקרות בסביבות גיל 75, אבל את עצמי אני מכיר היטב, ואני מודיע לכם שהסיבה היחידה בגללה אני זוכר בכלל את התיאוריה הזו, היא הטריק הנחמד של ראשי התיבות.
הוכחה לכך שאני על ספו של שלב השליפה קיבלתי בחמישי האחרון כשהוזמנתי לארוחת ערב מוקדמת אצל חברים. מדובר בזוג חברים עם ילדים, וארוחת הערב המוקדמת עם כל המשפחה הפכה למנהג שאני אוהב ומוקיר. חברתם של הילדים נעימה לי (של הילדים הספציפיים האלה, לא של כלל ילדי העולם), והיקום המקביל הזה שבו מותר לאכול שניצלים עם קטשופ וכדורי שוקולד לקינוח, הוא הלא יורודיסני בשבילי.
"בוא נעשה חידון על ארצות", אמר לי בן השמונה. אביו שמע זאת ומיד הצטרף לשולחן. "מה עיר הבירה של אוסטרליה?".
ממממ...
זו בטח לא סידני, כי זו תשובה קלה מדי.
"מלבורן", עניתי בביטחון מעושה.
בתגובה פרצו השניים בצחוק לגלגני. זו לא הפעם הראשונה שאני שומע את הצחוק הזה, פשוט לא ידעתי שהוא עבר בירושה. "לא. התשובה היא קנברה". מאה אחוז.
במהרה התגלה החידון כפורמט כפוי טובה. אני שותק ומזיע והם ממטירים עלי עוד ועוד קושיות:
"תן לי שתי מדינות שהן גם באסיה וגם באירופה"
"מדינה באסיה שצורתה מזכירה משולש"
"שלוש ארצות שגובלות באיטליה".
ואני שותק ושותק ושותק, ומתחת לשתיקתי רועש זרם תודעה משובש כמו טלוויזיה ישנה שמנסה לקלוט את ערוץ המזרח התיכון. זה הולך בערך ככה:
שלוש-מדינות-שגובלות-באיטליה-כמה-זמן-לא-הייתי-באיטליה-בא-לי-פיצה-
חבל-שזה-משמין-לא-רצתי-כל-השבוע-אולי-אני-ארוץ-מחר-חייב-לכבס-את-מכנסי-הריצה-
נראה-לי-שנגמר-המרכך-תזכור-לקנות-מרכך-תזכור-לקנות-מרכך.
"אביעד נו?"
"בדין!", יריתי.
"אין מדינה כזאת", הילד גלגל עיניו, "אתה קצת טיפש".
***
תראו, בלי קשר לזה שאני די חכם, אני גם קצת טיפש. מה הגודל של יבשת אנטרקטיקה? נו באמת. אני אנטרקטיקה. אני יבשת קפואה ומבודדת, לוח לבן וריק, מצוי בסופת שלגים תמידית, מבלי שפני הקרקע שלי יעברו שינוי של ממש.
"אתה לא באמת נעלב מילד בן שמונה נכון?", שואל אותי חברי.
"ברור שלא". חצי שקר. יותר מקנא מנעלב. אני לא זוכר שאצלנו בבית דיברו הרבה על יבשות. גם סבתא שלי לא יודעת אילו מדינות גובלות באיטליה, אבל היא בהחלט יודעת לספר מדוע היא שונאת את הפולנים המלשנים, את הרוסים האכזריים, ואת הגרמנים שהם כידוע מקור כל הרוע בעולם. וכשיש חרדות קרובות, אין הרבה מקום לארצות רחוקות. אם אתה רזה, אתה ודאי חולה. זה מאוד פשוט. דרושה מידה של דמיון או סקרנות או געגוע או איזה ביטחון פשוט, כדי לגדל צאצאים שיודעים שלהודו צורת משולש.
מרקו פולו בן השמונה הניח את המזלג והכריז: "אני לא רעב יותר".
"אולי הוא אכל אצל חבר", תהתה אמו.
"אולי הוא אכל אטלס", הצעתי.
גיחי. אטלס. מצחיק מאוד. מצחיק ועדכני. הייתי צריך להגיד שהוא אכל google maps, אבל מרוב דיבורים על קנברה, הפרט הזה אבד בשלב השליפה.