בתור כפר סבאי לשעבר, שאמנם לא למד בתיכון "רבין" אלא במוסד החינוכי הנעלה "כצנלסון" שבו כידוע למורים יש אך ורק מחשבות טהורות וחיוביות על התלמידים שלהם, אני אזרוק למדורה עוד פרט קטן ונפיץ: כפר סבא זו עיר שמאוד מתגאה בחינוך שלה. למעשה, עד היום אני מופתע מכך שאנשים לא מתעלפים כשאני מספר שלמדתי בכצנלסון, משום שבמושגים מוניציפאליים זה נחשב שאני גאון. החינוך המעולה הוא עיקר גאוותה של כפר סבא. בזמני אגב היו אלה החינוך והפרדסים. מאז כבר נגדעו הפרדסים.
אם הסיפור הזה היה קורה נניח ברעננה היוקרתית, שהיא לכפר סבא כמו בר רפאלי לאסתי גינזבורג, הרי המורים הכפר-סבאיים היו מגלגלים בשחצנות את עיניהם עד שפזילתם הייתה מחמירה. רעננה, נו מה? מרוב שהיו עסוקים בבניית שכונות חדשות ובכל הפארקים הירוקים והמוגזמים שלהם, נרדמו בשמירה על כבודם של תלמידי בית הספר. אצלנו בכפר סבא, עיר של קריות חינוך ואינטגרציה מופתית, שלאן שלא תפנה תפגוש עוד נער זכאי לבגרות ששוקל להצטרף ליחידה מובחרת, אצלנו זה לא היה קורה. ובכן, זיבי. דווקא קורה. ועכשיו מצדי שבאילת ירד גשם, ושבחולון ישנאו ילדים, וכל הערים שהשוויצו ביתרונות שלהן יקבלו כגמולן.
***
הבעיה בעיני היא שיש מקצועות שאתה אמור להעלם לתוכם. הוראה למשל היא אחד המקצועות האלה. גם פסיכולוגיה. להבדיל, גם עוזרת בית. למי שעוסק במקצועות האלה יש יותר מדי קלירנס לאזורים רגישים, ולכן רמת המודעות שלו למטופל חייבת להישאר מאוד גבוהה. אם לדבר בשפה שמורים מ"רבין" יבינו – אלה מקצועות שבהם המושא הוא הנושא. למורה, אכזרי ככל שזה ישמע, לא אמורות להיות בכלל דעות אישיות על התלמיד שלו. מתחת לפני השטח כמובן שיש, וזה ממש בסדר, כי זה הרי ממש בסדר שאנשים יחשבו דברים רעים על אנשים האחרים – אבל בפרונט, משפטים שעוסקים בפוטנציאל הנמוך של התלמיד, או ב"מה שייצא ממנו", הם לא מן העניין.
אף אחד לא רוצה לחשוב שאחרי שהוא עוזב את הקליניקה של הפסיכולוגית שלו היא מתקשרת לבעלה ואומרת: "נמאס לי מהמפלצת הנוירוטית הזאת, שימצא כבר מישהו שיסכים להתחתן אתו ויפסיק לזיין לי את המוח". כשמוכרות בחנות בגדים נוהגות כך, הדבר לגיטימי. אנחנו קונים שם בידיעה שהן חושבות שאנחנו שמנים מדי בשביל המידה שבחרנו. גם למלצרים מותר: אנחנו נבקש שיחממו לנו את ההפוך פעם נוספת, ואחרי שנלך הם יאחלו לנו שנידרס בדרך הביתה. אין בעיה. חלק מהעסקה.
***
עכשיו לעלבונות עצמם: מאוד רכים בעיני. הטעות היא כמובן אצל המורה שחשבה להפוך אותם לבלוג, למרות שתאמינו לי שלא הייתם רוצים לשמוע איך "יש לה בעיה עם בנים" מנוסח אצלה בתוך הראש. והם רכים לא רק משום כך, אלא גם משום שהם שיש להם תוקף רק בכלים המוגבלים של המורה, שפוגשת ארבעים תלמידים בכיתה, בין הגילאים 16-18, שבהם כאמור כולנו היינו דוחים. לחשוב שיש לה הכוח לאבחן אישיות של טינאייג'ר בצורה מדויקת, זה מגוחך. כל עלבון לפיכך הוא בסך הכל היפוכה של מחמאה. אני אתן לכם מילון עזר קצר:
"אין לו הרבה חברים" – אינטליגנטי.
"מדברת כמו בת 4" – משיגה כל מה שהיא רוצה.
"שקרנית, שחיינית" – רזה לנצח.
"יש לה בעיה עם בנים" – אין לה בעיה עם בנים.
"נבון, ההורים בוועד" – ההורים טרחנים. לשקול לאפשר לו להמשיך מפולין לחופשה מהם באירופה הקלאסית.
כל זה נכון עד שזה מגיע לשם התואר "בינונית". הבינונית מהמסמך ההוא ספגה את העלבון הכבד ביותר. היא בטח קצת מקנאה בזו שמדברת כמו בת 4, כי לפחות דיבורה מותיר איזה רושם. להגיד על אדם בן 34 שהוא בינוני זה עוד איכשהו בסדר. להגיד על ילדה בת 17 שהיא בינונית זה די לסגור עליה את הבסטה.
אז לבינונית של תיכון רבין אני רוצה לומר ממרומי גילי המבהיל: עזבי אותך. כולם ממש בינוניים. אין יום שאין לי לפחות שתי מחשבות בינוניות (היום למשל זה היה: "לא פייר שלכולם יש תמונות של ארבה בפייסבוק, ורק אצלי במרפסת יש זבובים"). אני לא מכיר אדם אחד, כולל אלה שנחשבים לעילוי, שלא מאזן את כישוריו הגדולים בסט של חרדות מטופשות או דעות נחותות, ופוגש את עצמו איפשהו באמצע. תראי מה זה, אפילו לשלמה ארצי, כך טוענות השמועות, טשטשו את הקרחת בפרק האחרון של דה ווייס, כדי להסתיר את נזקי הגיל. זו עדיין לא סיבה לעזוב את העיר.