מאז עברתי לדירה במרכז העיר, קומה שלישית וחצי ללא מעלית, הפכתי לשנוא נפשם של השליחים באשר הם. ההדגשה הזו – שלישית וחצי – היא כשלעצמה מגננה קצת פתטית. הרי אם הייתי גבר, הייתי אומר רביעית. אבל לא – חרון אפם של השליחים, והפחד שמא צופן לי עתידי כאן טרור של פיצות קרות וחבילות שלא מגיעות בזמן, גורם לי לעגל גם את הפינה הזאת. או בעצם ההיפך מלעגל. לחדד כלפי מטה.
בטון של זקני השבט, אני נוהג לספר שבפעם האחרונה שאני גרתי בתוך העיר, השליחים היו צעירים גמישים וזריזים שלא מפחדים ממדרגות, ואף רכובים על אופנוע שלא מפחד ממצוקות חניה. מה הבעיה? היו באים וזורקים רגע את הטוסטוס בצד הכביש ומוסרים את החבילה, מבלי להסיר אפילו את הקסדה מראשם. איפה. מה להם בכלל ולזקנים המרוטים שמגיעים אלי, ריאותיהם השחורות מסיגריות, מחרחרות בכאב, והם משליכים לידיי את הצרור העטוף ברישול, בחוסר מוטיבציה מוחלט, ובליווי הערה זדונית בסגנון "לא היית יכול לגור יותר גבוה?" או "תגיד לי, למה אין פה מעלית?", כאילו הבניין הזה, שגילו חמישים, גבה ממש לאחרונה, ובטיפשותי שכחתי להודיע להם.
האירוניה היא שכשגרתי בקומה הראשונה גם לי היה יותר דרייב ללכת לסופר בעצמי, או לחסוך את ההמתנה הארוכה לשליח של הטייק-אוויי ופשוט לסור לקחת את ארוחת הערב שלי. עכשיו כשאני גר בקומה 3.5, הידועה בדמיונה החשוד לקומה 4, הרעיון שארד ממרומי האולימפוס ואכנס לאוטו, ועל הדרך גם אוותר על מקום חניה כחול-לבן שתכף ייתפס על-ידי אחד משכניי החמדניים, מאוד לא מוצא חן בעיני. במקום זה אני מתבצר בביתי, והכיור הולך ומתמלא בכוסות משומשות של משקאות צוננים שהגשתי לשליחים מסכנים, אשר גססו על סף הדלת.
חווה אלברשטיין ואני
זה לא נגמר בשליחים כמובן. בחור שיצאתי איתו וביקשתי להרשים אותו בתנופה הנדל"נית שלי, ובטעמי המשובח, הגיע אל אותה פיסת נדל"ן, ובמקום להתעניין בה (או בי), נמשך בעיקר לבר המים במטבח.
"חניתי בבזל והלכתי ברגל עד לכאן", אמר אחרי ששתה שמונה כוסות מים, "אם הייתי יודע שיש כל כך הרבה מדרגות, אולי הייתי לוקח מונית ושומר את הכח לטיפוס".
לפני שתצמח לו דבשת, שיניתי נושא: "חולצה יפה", אמרתי.
"היא הייתה יפה", הפטיר, "עכשיו אני מזיע".
זיעה לא מפריעה לי, רציתי לענות, כאן ממש על הפרקט הזה הזיעו טכנאים של יס ושליחים של הסושיה כאילו זה הפרקט של היכל נוקיה. זיעה של אדם מוכר היא בגדר פריבילגיה. אני אגב לא מזיע מהטיפוס. איכשהו היחיד שמדלג בקלילות את אלפיים חמש מאות המדרגות האלה, הוא אני, ואני לא אומר את זה בהכרח כדי להשוויץ בכושר הטוב שלי, כיוון שהמתחים סביב השיפוץ הפכו אותי לאדם מעשן, וגם הראות שלי כבר לא מה שהיו.
אבל יש משהו בסלקציה הזו שעושים במקומי התנאים הטכניים שדווקא מאוד נוח לי. החניה והמדרגות הם השוער הקשוח שלי. גם ככה בדירתי הקודמת הרגשתי שכל אחד ברחוב יכול פשוט להרים ראש ולהגביר את קולו, והנה הוא משוחח את שיחתו המטופשת אצלי בסלון. כאן בקומה השלישית וחצי, רק האמיצים ששרדו את המסע, זוכים בסוף בפרס היקר של שהות במחיצתי. תמיד רציתי להיות מסתורי וקשה להשגה. מכריי יעידו בשמחה שמעולם לא הייתי. עכשיו רק תנסו להתקרב.
פעם ראיתי סרט בערוץ 8 על חווה אלברשטיין, שהתראיינה בביתה עם בעלה המנוח, וכינתה ציבור מסויים (מבקרים, או עיתונאים, אני לא זוכר כבר...) נודניקים. "כולם אצלך נודניקים", אמר בעלה, "גם לי את קוראת נודניק". הביטה בו בחיבה וענתה: "אתה נודניק מפרה".
אלה הם חיי כרגע. משובצים בנודניקים מפרים.
נגלה אחת, ועוד שתיים
על אף האמור, עימותים מעולם לא סבלתי, ולכן כשצלצל השבוע השליח של הסופר כדי לספר לי שאינו מוצא חניה, בחרתי כסייג לחוכמתי הרבה בשתיקה.
כעבור כמה שניות אמר: "נו? אז מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"את העבודה שלך", הצעתי.
"אבל אין פה חניה", הוא צרח. ממש צרח.
"אני לא רון חולדאי. אני לא ארד עם דלי צבע עכשיו ואצבע את האדום בכחול, נכון?".
"תעשה משהו. אני לא מוצא חניה".
"הדבר היחיד שאני יכול לעשות", עניתי בכנות, "הוא לחכות שתמצא".
תגידו לי, ממתי הלקוח הפך שותף לתלאותיו של נותן השירות? זה בערך כמו שיניחו לי להמתין על הקו שעה במוקד תמיכה כלשהו, ולבסוף תעלה נציגה ותספר שהתעכבה בשל ביקור ממושך בשירותים. מה זה ענייני בכלל?
השליח של הסופר לא שותף להגיון הזה. "אתה יודע מה?", אמר, "אני מעלה עכשיו על הקו את המנהלת של הסופר!". עולם אכזר. ביקשתי להימנע מעימותים, ומצאתי עצמי בבוררות אצל הסמכות העליונה של המשלוחים כולם. מי הנודניק המפרה עכשיו?
עת ניצבתי מול אלוהי השליחויות, רעדו ברכיי, אך היא כדרכה נשמעה עניינית: "תעמוד רגע על המדרכה", הורתה לו, "ותוריד את השקיות מהאוטו".
"ואתה", פנתה אלי, "אם לא קשה לך, רד בבקשה לאסוף אותן. עד שהוא יגיע לקומה רביעית כבר יתנו לו רפורט".
"שלישית וחצי", תבעתי את עלבונה של חצי הקומה כאם מגוננת. לניצחון יש טעם מר. ירדתי לאסוף את השקיות, ולא בנגלה אחת כי אם בשתיים, ואז הוספתי נגלה שלישית, עם עוד כמה דברים ששכבו לי באוטו, כי ביני לביני עלי להודות שאחת הסיבות לטיפוסי הקליל למעלה הוא שאת רוב מטלטלי אני משאיר במכונית, שהפכה עם הזמן לשלוחה של ביתי. במושב האחורי יש אפילו כלי מיטה חדשים שרכשתי לי – שמיכה וכריות – והתעצלתי לקחת איתי. בכל פעם שאני נוהג, אני יודע היטב שאם הנהג שנוסע לידי מזהה אותי, ודאי חושב לעצמו: "כריות באוטו? ברור. שיהיה לו מה לנשוך בזמן שהוא עומד בפקקים".
הערת המערכת: למי שאין כוח לעלות במדרגות, את ביתו החדש של אביעד תוכלו לראות בקרוב באתר.